היא אמרה לי לפני כמה ימים.... קאטלינה.
שפגעתי בה. שפגעתי בה מאוד. אמרתי לה שאני יודע.
אמרה שנורא כאב לה שלא האמנתי לה שהיא איבדה ילד. ילד שלנו.
שנעלמתי....
עכשיו, אחרי 10 שנים בערך עזרתי אומץ ואמרתי לה שפחדתי.
פחדתי שאני לא אצליך לספק אותה. את הצרכים שלה כאישה.
כל כך אהבתי להיות הזונה הקטנה שלה. להסתכל עליה מלמטה.
לראות בעיניים שלה שהיא כל כך נהנית להוציא ממני את כל השדים.
ואז בסוף לדאוג לי. להרים אותי. להגיד את הדבר הנכון. לחבק אותי. לפנק אותי.
ברמה כן? אם כל הכבוד לכולן.
על הפינוקים שקאטלינה נתנה לי.... כבן אדם קודם כל לפני הכל צריך לעשות פוסט נוסף..
בקיצור, פחדתי. כי רציתי אותה רק לעצמי, אבל באותו זמן נהנתי יותר להיות הזונה שלה מהגבר שלה
לא. לא ממש יכולתי לסבול את המחשבה שהיא תהיי עם גבר אחר.
גבר. אגואיסט... בקיצור.
בוא נראה איך היא תגיב. היא תמיד אומרת את הדבר הנכון.