היום הייתי בכינרת, למעשה אני עדיין כאן. הילדים נשפכו. היו גמורים. הלכו לישון.
אני מודה שקצת תמיד קשה לי לחזור, אז משכתי עוד לילה ואחזור מחר למרכז.
שאני מגיע לנוף ילדותי עם הילדים הכל מתערבב לי. דרך ההורים שכבר נושקים ל90 ופתאום אני מתחיל להאחז בעוד רגע איתם כי אתה מבין שעוד מעט זה כבר לא יהיה...
לקבל את זה שהם כבר לא חזקים כמו שאתה רגיל לראות אותם ובעצם התפקידים קצת מתהפכים.. אבל אתה מתכחש.. לא רוצה לדאוג להם.... כי זה לא פר... הם ההורים שלך. אתה הילד, הם צריכים לדאוג לך.
ופתאום,
אני מקבל בום לילדות... לילדות שלי.. ומנסה לתת מזה טעימה לילדים...
שישי בצהריים בירדן לעשות טרזן
ובשבת לרכב על אופניים לכינרת
לטייל בשדות שאתה מכיר כל כך טוב על טרקטור
ללכת כל היום יחפים, להרגיש את האדמה.
את התמימות
את הרוגע של העמק
להתחבר מחדש לפשטות
את החופש...
להתרכבל איתם בלילה בחדר שגדלתי בו ולהביט על הקירות... והפוסטרים של גאנס אנד רוזנס כבר אינם אבל השידה היא אותה שידה. הכיסא הוא אותו כיסא.
ופתאום הפחד ממלא אותך .. הפחד שההורים עוד מעט כבר אינם ואתה רוצה לסחוט עוד רגע איתם.
ואתה נרדם... מחבק חזק את הילדים ורק רוצה שכל זה לא יגמר... ולא מבין איך פתאום מילד קטן ונער הפכת להיות כמעט בן 45.