ואולי אני צריך שפשוט תכאבי לי.
תכאיבי לי בלב... תכאיבי לי ברגש..
לאו דווקא כאב פיזי אלא כאב מנטלי. כאב ריגשי. כאב שארגיש אותו בגוף, בעיקר בלב גם שאת לא לידי. יודע שאת איתי
אולי רק ככה אני אדע להעריך אותך. להעריץ אותך. בעצם אני דיי בטוח שכן.
את מבינה? אם אנחנו שווים, אז מה אני שווה? אני סתם כמו כולם... ואני לא רוצה להיות כמו כולם. אני רוצה להיות מיוחד. אני רוצה להיות שווה יותר...
אבל אני שווה יותר שם בחוץ מול כולם כאשר מולך אני שווה פחות.
ובגלל זה הכאב צריך להיות עם משמעות, כי מה החיים שווים בלי משמעות?
אבל אל תכאיבי לי כי את רעה. בבקשה לא. תכאיבי לי כי את טובה. תכאיבי לי כי זה מה שצריך כדי לכבוש אותך.
תכאיבי לי כי את צריכה. כי את רוצה. כי את יודעת שאני צריך.
תכאיבי לי בגלל המסע שאני צריך לעבור כדי להגיע אלייך ללב. הדרך שאת מנווטת, מדריכה אותי ליעד. תשברי אותי רק כי ככה את תוכלי לבנות את הפאזל הזה מחדש.
ומשם תרימי אותי, תובילי אותי, תבני אותי, תביני אותי, תנחי אותי... תלטפי אותי.
תעשי אותי שלך. משוייך.
ואחרי שתעשי את כל זה, יגיע תורי לתת לך.
ואת תהיי גאה. גאה בי. גאה בעצמך. גאה על הדרך שהעברת, שעברת. שעברנו ביחד.
ואחרי שתלמדי אותי איך ...
אני אתן לך אושר, העצמה וכניעה, כי זה מה שאת צריכה כדי להרגיש מלכה.