הזמן איכשהו תמיד עובר לידיינו. ואיכשהו אף פעם אנחנו לא נותנים לו מספיק משמעות. אפילו מזלזלים בו. דוחקים בו לעבור.
שאנחנו ילדים, אנחנו רוצים להיות כבר גדולים. ואז שאנחנו גדולים פתאום קולטים שזה עבר קצת מהר מידי.
שמים טיימר של שעה לבצק שיתפח ובוהים בחדשות. מחכים בקוצר רוח שהילדים ירדמו. שהמילואים יגמרו. שיסתיים כבר היום או שתעלה כבר השמש.
הזמן עובר ליידנו ואנחנו לרוב לא יודעים לעצור ולהגיד לו תודה. להתבונן בו. להכיל אותו.
ואז אנחנו מצטערים שעבר. מתרפקים על הרגעים הטובים כאילו לא היו רגעים שרק רצינו שיעבור. הזמן הזה.
ואז אנחנו מתבגרים, ומתמלאים ברגשות חרטא. איך לא אמרנו לזקנים שאנחנו אוהבים אותם. איך לא נתנו לקטנים עוד נשיקה.
והזמן הוא עובר, בזמן שאנחנו ישנים עם עיניים פתוחות. לבנתיים סיימנו עוד יום עבודה. עוד סופש עבר. עוד משכנתא ירדה. עוד חבר התחתן ועוד חייל נהרג.
ואף בן זונה לא עוצר את הזמן כמו שאמרו לנו. אבל הזמן לא באמת מרפה את הכל. הוא רק משכך את הכאבים, את הפחדים.
והזמן הוא בכל מקום. הוא לא מפלה בין אף ייצור. לכולם יש התחלה, אמצע וסוף.
ואולי עם רק נתבונן בו יותר. נעריך אותו. נקבל אותו. נחבק אותו. נתרפק עליו. נאהב אותו....
אולי אז נבין שהזמן הוא לא רק להגיע בזמן לעבודה, הגיל שלנו או מתי שהטיימר מצלצל.
הזמן הוא המימד שבו הנפש והמוח שלנו יכולים לפרוח בלי גבולות. בלי עקבות. הזמן הוא המקום שבו אנחנו יכולים להעריך את עצמיינו ואז להעריך את החיים. את היקרים לנו.
נעשה לנו קופת חיסכון של זמן לדברים טובים. שלא נצטער על מה שלא עשינו אלא נודה על מה שכן.