הפעם זה היה מוזר לבוא איתם....
סבתא מתה.
וזה מוזר שאתה אומר להם: הולכים לסבא וסבתא אבל... כבר אין סבתא.
לא ידעתי איך הם יגיבו. בכל זאת, כל השבעה אבא בלילות פינה את כל השיט שלה... שנים על שנים של אגרנות...
ופתאום הבית שונה לגמריי. אפילו מרגיש קצת ריק. פחדתי שהם ירגישו שזה זר להם.
שהגענו, יצאתי החוצה לשכטה וכשחזרתי ראיתי אותו. את אבא. מקריא להם את מה שאנשים כתבו עלייה.
אחהצ ישבנו על התיק שלה. ונהנתי לראות איך הם שועטים על התיק. מוצאים את כל העפרונות.. הגירים והצבעים...
אחותי ישבה איתם כי מה לי וליצירה... אבל כל כך נהניתי לראות אותם עוברים על הדברים שלה, מציירים, צובעים.
הם מכירים את התיק הזה. אין צבע, גיר, או מכחול שלא היה שם. וזה הכל שלהם עכשיו. אין יותר סבתא תביאי לי....
עכשיו הם יצטרכו לחפש בתיק בעצמם... ואני יושב בצד, רואה את אחותי יושבת איתם על הריצפה, "בדיוק כמו סבתא" היא אומרת להם. "סבתא תמיד הייתה יושבת על הריצפה". וזה פתאום הרגיש מוכר. לרגע חשבתי שזו היא שיושבת שם.... והייתי יכול להסתכל עליהם שעות.
אמא שלי הייתה אישה מיוחדת, היא הייתה יכולה להתחבר לילד עם חתיכת קרטון, עלה או סתם אבן.
בשלב מסויים היה לי קשה לעצור את הדמעות אז זזתי שלא יראו אותי.
ואני חושב כמה היא היתה מאושרת אם היא הייתה יודעת שהנכדים שלה צובעים במכחול שלה. בעפרונות שלה. משתמשים בפחם שהיא כל כך אהבה לצייר איתו.
ואולי סוף סוף מישהו יפתח את הצבעים של הביוקר שהיא אף פעם לא פתחה. עדיין הם שם בתיק. סגורים בניילון כאילו מחכים לאירוע מיוחד.
ובלילה שהם הלכו לישון הקטן שאל אם מחר בבוקר נלך לחפור ולהוציא את סבתא מהקבר. והגדול עונה לו שלא. שהיא מתה. היא לא תחזור יותר.... ודמעות החלו לזלוג מעיניו.
ואני שוכב שם בינהם, מנסה להסביר לילד בן חמש שסבתא לא תחזור למרות שהוא מתעקש שכן. ומצד שני ילד בן שמונה שדומע כי הוא מבין שסבתא כבר לעולם לא תחזור.
היום נלך לבקר אותה בבית קברות ואחותי כבר אמרה להם שב30 היא רוצה שיעזרו לה לקשט את הקבר עם היצירות שלה. הם כל כך התרגשו ורצו... וזה עשה לי טוב.
אז בנתיים נישאר פה לחג, אמא במותה איחדה את כל הפלגים של המשפחה המוזרה שלנו אז בטח יהיה נחמד ומצחיק אבל זה יהיה בלעדיה.