הלב על השולחן

יש מן דיסוננס כזה. מצד אחד אתה נשלט. אתה רוצה להיות במקום המובל והכנוע.

מצד שני, זה עניין של ביקוש והצע. וחוקי הטבע חזקים מהרצונות שלך.

ואז בעוד היותך נשלט, אתה בעצם צריך לחתור למגע ולזרוח מבין כל ההיצע.

להיות גבר. לכבוש. גם אם זה מלמטה. זה עלייך לחתור למגע. 

נשלט נשלט, אבל עדיין גבר.

הרי בסוף שמגישים את החשבון, הגבר משלם. וזה לא משנה מה מעמדו.

ואני מבין את זה. אין לי תלונות, רק נאמנות לעצמי.

ואין לי בעיה עם לשלם את החשבון. אני עושה את זה גם עם זכרים לא רק עם נקבות.

גבר אמיתי בתפיסה שלי משלם. לא מתחשבן וזה לא משנה המגדר.

אבל זה בכלל לא האירוע, זאת סתם הייתה מאטפורה.

האירוע הוא  שאין בי את הרצון להילחם על מקומי.

מספיק לי מזה במקומות אחרים של החיים

אני רוצה להיות זה שבוחרים אותו.

שמגנים עליו.

שלוקחים אותו.

מובילים אותו. 

להרגיש אהוב.

להרגיש חשוב. 

אם זה תואם את המציאות? אני לא יודע. כנראה שלא.

זה תואם את מה שאני מרגיש אבל.

אין לי עניין בחוסר דיוק. אני אבא משרה מלאה.

גם שאני לא איתם. אני איתם.

ובין ההתעסקות בילדים צריך גם לפרנס, ועסק להחזיק. 

אז אין הרבה זמן פנוי בין כל המטלות של השיגרה.

ואני סבבה עם זה.

פשוט.... לא בא לי מורכב. בא לי פשוט.

והחיים לימדו אותי שאין לי על מי להשען.

אבל אולי עמוק בפנים זה מה שאני רוצה

לדעת שאני יכול להשען, לשחרר, להתפרק

להיות אני

אבל אני לא רוצה לבחור. אני רוצה להיבחר. 

להיבחר להיות זה שאוהבים אותו.