תמיד שטוב לי זה מוציא אותי מאיזון.
מן חרדה כזו, חוסר פוקס.
אני צף מעל. אבל בפנים מן תחושה כזו שמשהו לא שלם
קשה לי לקבל את הטוב, ושטוב...
שבא לי משהו טוב, אני מרגיש לא ראוי.
למה מגיע לי טוב?
במערכות יחסים כבר הבנתי שזה טריגר
אם מישהי עושה לי טוב, קשה לי לקבל אותה.
זה כאילו, לא מה דפוק בי. זה מה דפוק בה שהיא רוצה לעשות לי טוב?
מה היא לא רואה שאני לא שווה את זה...
זה לא הרס עצמי. אני לא מנסה להרוס לעצמי
אני חושב שלהפיך, אני מקבל את עצמי.
אני לא שווה את הטוב, אבל אולי שווה את הרע.
פשוט, הטוב לא מדליק אותי. לא עוצר לי את הנשימה. לא גרם ללב שלי לקפוץ החוצה.
ההשפלה, הכניעה, הציות.. נותנים לי משמעות
נותנים לי להרגיש שלמישהו איכפת ממני, שאוהבים אותי.
ושם טוב לי, שם אני פורח. מאוזן. מרגיש שאני במקום הנכון.
ורק ככה אני יודע לקבל שטוב לי
רק אחרי שסבלתי, הושפלתי ובכיתי....
רק אז אני מרגיש ראוי לאהבה
כי מה שווה אהבה אם זה לא כואב?