היא עוד פעם חתכה אותי. נמאס לי שאתה לא מבין היא אמרה. אני מסבירה לך שוב ושוב אבל אתה מסרב להבין.
הצטדקתי, האשמתי את הציניות. וכזה אני, ציני. לפעמים אני פשוט לא שולט בזה.. זה חזק ממני. הציניות.
יש למטפל שלי עכשיו איזה קטע שהוא ביקש ממני לעשות רשימה של רגעים מהותיים שזכורים לי עד גיל 10. ובכל פגישה אנחנו מדברים על טופיק אחר.
אז זה גרם לי לחשוב למה אני תמיד חייב להיות ציני וסתלבטן.
ואני חושב שזה בגלל שכשהייתי ילד הריצו על הנמשים שלי דאחקות....
שנולדת הרופא אכל עוגיה עם סומסום ועשה עלייך אפצי' ... חירבנו עלייך עם מסננת.. וכזה.
עכשיו זה לא שהייתי קורבן והיה צריך לרחם עליי.... חברתית תמיד מצאתי את עצמי. פשוט ילדים הם... ילדים וצריך לשרוד את המציאות.
ומה הברירות? להעלב? להרביץ? להתבודד?
אני בחרתי בלצחוק על עצמי. וזה לא שאני איזה קומיקאי או בדרן.. זה ממש לא אני. פשוט למדתי לא לקחת את עצמי יותר מידי ברציניות. והציניות והסתלבט היו המסך עשן שלי לדברים שמביכים אותי. או שסתם אני רוצה להתחבא בתוך עצמי. וזה נהייה קצת הרגל מגונה שאני שולף אותו לפעמים בחוסר טאקט.
בכל מקרה, פאסט פווארד להיום...
קיוותי שהיא תראה מעבר לציניות, אבל אני גם לא בא בתלונות. איט איז וואט איט איז. ואני גם לא טוב בלהתחנן. להתחנן עושים באהבה או שלא עושים בכלל. ולא הרגשתי שהיה לי על מה. איך אני תמיד אומר לילדים? זה בסדר גם לא להסכים.
אבל הקולר שהיא שכחה אצלי באוטו עדיין הזכיר לי את המגע שלה על הצוואר. החפיסת סיגריות שלה שהיו עדיין אצלי הזכירו לי איך זה כל כך ממלא אותי להיות דרוך לרגע שהיא תסמן לי שהיא רוצה סיגריה...
אז כתבתי לה.... זה היה חזק ממני.
אתה הולך לקימברלי היא שאלה?
רציתי להגיד שקשה לי ללכת בלעדייה. שאיתה אני מרגיש מוגן. קטן. בפוקוס. עם משמעות. לא אבוד, עם מטרה.
אבל האגו השתלט עליי אז אמרתי לה שלא נראה לי שאלך. זה יום הולדת של קימברלי ובטח יהיה מלא אנשים וצפוף וזה וזה.
ואז היא אמרה שאבוא לאסוף אותה. ופרץ של שמחה והתרגשות מילאו אותי. היא אמרה שאבוא ב20:30. הייתי צריך לשים את הילדה הגדולה בחוג ב20:00 אז זה היה לי מושלם.
סמסתי לה שאני יוצא לכיוונה והיא אמרה עוד לא. שהיא אצל חברה. אז הלכתי לגלגל לי שחטה באיזה קיוסק לשרוף את הזמן. גילגלתי אחת ומסתבר שב20:30 יש זום עם הגננת וההורים אז אמרתי לעצמי יא איזה מזל. ואני יושב שם בקיוסק.. גברים דיי מגעילים עם גופיית אבא מכה מסבבי ממלאים ווינר ואני עם השחטה בזום עם הגננת. נותן עידכונים לכמה הורים שלא יכלו לעלות. עידכונים שהסתברו למחרת כלא ממש מדוייקים...סורי הייתי קצת מסטול הסברתי לאחת האמהות במבוכה.
אז הגעתי בסוף לחברה שלה והיא ייבשה אותי עוד חצי שעה עד שהיא ירדה...
בקיצור, הגענו למסיבה של קימברלי והיא שאלה אם אני רוצה שהיא תשים לי את הקולר. אמרתי שרק אם היא רוצה שזה לא משנה לי. אז היא אמרה שלא צריך.... ואני הרגשתי פתאום שאין לי אויר וישר אמרתי כן! כן! תשימי. אבל אם את שמה את הקולר את צריכה גם להחזיק את השרשרת... אני אומר בטון מאיים. קשה לי שאת לא אוחזת בשרשרת. היא הסתכלה עליי במבט של... התבלבלת חמוד. אבל בסוף היא לקחה את השרשרת והובילה אותי. וזה מרגיע אותי. זה נותן לי נחת.
ואני נהנה להיות שם בשבילה. אני לא צריך הרבה.. באמת שלא. אני כולי דרוך ומוכן לשרת אותה. אין לי צורך במינגלינג. פחות מעניין אותי האנשים שמסביבי. כיף לי לראות את הדומיננטיות שלה פורצת החוצה. אני נהנה מזה... אני נהנה לראות את הבטחון שלה. יודע שאני זה שיש לו את הזכות להגיע ולמלא את בקשתה שהיא מסמנת לי. אין לי צורך להפריע לה. אין לי צורך שהיא תעשה לי משהו. הצורך היחידי שלי זה לרצות אותה. כל הנוכחות שלי מרוכזת בה. בשבילה.
בשלב מסויים היא לקחת אותי למטה ובאחת מהפינות קישקשה עם כמה אנשים. היא שאלה אם חברה שלה יכולה לשבת עליי.. כאילו שאני אגיד לא. והחברה מזה חמודה! וואלה ליטפה אותי.. עשתה לי נעימי. סאמק הייתה טובה אליי. זה היה לי נחמד. אין לי מושג על מה הם דיברו שם במשך דקות ארוכות. אני הייתי על ארבע נהנה מהנעימי.
ואין, קשה לה.. קשה לה שנעים לי, שורף לה. אז היא העמידה אותי על הברכיים ונתנה סטירות. וגם לסטירות היא צירפה את החברה. וחמודה החברה... שאלה אותי מה הגבולות שלי. אמרתי לה שכרגע הכל טוב.
שעלינו חזרה איזה מישהו עבר ביני לבינה וקרע את השרשרת שהייתה מחוברת לקולר. וזה כאילו ניתקת אותי מחבל הטבור יא בן של זונה. מה עשיתה?!?! אפילו סליחה לא ביקשת..
בכל מקרה היא התיישבה עם איזה מישהו באיזור של ליד הבמה. מסמנת לי לבוא לידה ולנשק לה את המגפיים. ופתאום אני מרגיש רגליים על הגב שלי. היא שואלת אותי אם זה בסדר. וקשה לי.... קשה לי להגיד לה לא. אחרי זה שאלתי אותה, למה נתת לבן זונה הזה לגעת בי? למה??? אני אמרתי לו לשים עלייך את הרגליים היא אומרת. רציתי להשפיל אותך. אבל את יודעת שיש לי בעיה עם גברים. המוח שלי במקום להיות במרוכז בך הוא מרוכז בו. זה מעצבן אותי שהפוקס שלי לא עלייך. זה לא בסדר.
היא דיי ביטלה אותי ואמרה שאתכופף להצלפות. וכואב לי... ואני שונא שכואב לי.... זה לא נעים לי.... אני סובל.. זה קשה לי... ואז מי באה? החברה מלמטה. תפסה לי את הראש. ליטפה אותי. אפשרה לי לספוג על הברכיים שלה את כל הכאב. וזה היה קוסמי, אני מקבל הצלפות מאחורה וכל הכאב עובר דרך הגוף שלי ונספג בברכיים של החברה. והיא מלטפת אותי בחמלה. ואני בטריפ של חיים. כיף לי, טוב לי. הרגשתי כמו חוט נחושת שמוליך חשמל בין פלוס למינוס וסוגר מעגל.
ואז שאני מרים את הראש אני רואה איזה נשלט לידי, לא בדיוק הבנתי מה הוא עושה שם כי ההייתי בשלי אבל אני מבין שהוא שואל אותי אם אני בסדר.. שזה נראה לו מוגזם. אם אני רוצה להפסיק. ואני מצד אחד מעריך את זה חבר אבל מצד שני אני רק רוצה שהוא ישחרר אותי ושיצא לי מהפריים. אתה מוציא אותי מריכוז אחינו, שחרר. והמוסיקה חזקה והוא לא שומע אותי אז אני מסמן לו בסדר עם היד וחוזר להיות על הברכיים של החברה ולקבל הצלפות מאחורה.
והערב ממשיך... ואני כל כך נהנה מהנוכחות שלה במרחב. להיות שם בשבילה. מידי פעם להגניב לה כמה נשיקות וליטופים על הגב. ובסוף הערב שכבר כמעט כל המקום התרוקן ישבנו כמעט לבד על הבר. היא ציוותה שארד על הברכיים וזה היה כל כך טבעי בשבילי. לנשק לה את כל הרגליים מלמעלה עד למטה ובחזרה. לשחק לה עם הביריות.. ללטף את הירכיים.
ואז בהפתעה גמורה מבחינתי היא פשוט דחפה לי את הראש שלי לתוך הכוס שלה... והרגע הזה שהיד שלה על הראש שלי, מדרבנת אותי... חצי בכוח חצי ברכות. הלחי על הירך. הלשון בכוס והעיניים שלי מסתכלות מעלה.. פוגשות את העיניים שלה שמסתכלות עליי למטה...והחיוך שלה.... שהיא מרוצה ממני... נהנית מהחוסר אונים שלי.. זה היה רגע שבשבילו היה שווה לבוא לעולם... הצדקתי את קיומי.