יצאנו למסעדה. תביא מחברת ועט היא אומרת.
היא מתיישבת בצד של הספא
אני עושה לה עם היד זוזי זוזי פנימה. תני לשבת לידך
חצוף היא אומרת. אם זה לא היה מסעדה היית מקבל סטירה.
האמת שמאוד רציתי שתשב לידי אבל לא מגיע לך. שב על הכיסא מולי
אני מנסה עוד פעם את מזלי אבל היא בשלה. שב מולי לא לידי.
הייתה לך הזדמנות. פיספסת.
הזמנו אוכל והיא אומרת, תפתח את המחברת.
היא מתחילה להכתיב לי כללי התנהגות, ואני כותב.
מידי פעם מגניב איזה הערה צינית שהיא מבטלת ולא מתרגשת
והיא מסבירה לי בסבלנות, חוזרת על עצמה שיש צורך
לא מוותרת
ואני חצי מובך, יושב שם במסעדה וכותב.
חושב מה המלצרית שואלת את עצמה...
מה יש לך היא שואלת? אתה נראה כאילו אתה צריך להקיא
עומד לי אני עונה
זה מחרמן אותך? כן אני עונה במבוכה
ואני בשלי, בודק גבולות. זורק הערות. וזה לא מערער אותה
בקול סמכותי ותקיף היא מכתיבה לי דרישות וכללים
משתיקה אותי. ואני מציית.
מה יש לך, עוד פעם עומד לך?
כן אני עונה וזז באי נוחות
ואני מנסה לערער אותה, אבל זה לא מרשים אותה.
זורק הערות, כאילו מנסה לראות מתי ימאס לה ממני, אבל היא נשארת יציבה.
בודק את הסבלנות שלה... אבל היא לא נשברת.
וזה נותן לי ביטחון. היציבות שלה. הבטחון העצמי שלה.
אני מוקסם ממנו... אני רוצה עוד ממנו
זה מזין אותי... זה מחרמן אותי...
ואני במלחמה עם עצמי, מנסה להוריד את המסיכות ולתת לה מעצמי
אני רוצה להראות לה את הרגישות, את הפחדים, את הפגיעות.
אבל מפחד שאולי היא תגלה מי אני באמת
ואני לא מצליח.... אני לא משתלט על עצמי
אתה שוביניסט וסקסיסט היא אומרת. צריך לחנך אותך.
מהיום כל מה שכתבת זה התנך שלך. אני רוצה שתשנן את זה טוב טוב.
ובפנים מתחת למסיכה של הדוש אני מרגיש לא ראוי לה.
מנסה להסתיר את עצמי כמו שהחיים לימדו אותי
ואני חושב לעצמי מה היא מוצאת בי...
ובבוקר התעוררתי בהרגשה נוראית
פתאום הבנתי איזה כפוי טובה אני
כמה היא משקיעה
אבל מה אני עושה בשבילה?
ולפעמים אני לא מבין למה אני חייב להרוס לעצמי במקום לתת מעצמי.