תכיני את עצמך לסטירה. מסיטה את השיער ומסובבת את הראש ימינה. היא תכף תגיע, לא חזקה אבל אני כל כך לא אוהבת את הסטירות האלו. כל אחת מרגישה לי כמו דקירה בלב עם סכין. מחשבות עוברות לי בראש בזמן שמחכה, הכל בהילוך איטי, תתכונני הנה זה מגיע. המגע, הרעש, היד שלו שעל הלחי שלי, הוא לא סוטר חזק אבל עדיין הדמעות מופיעות בעיניים. שום הצלפה שעברתי עד עכשיו לא העלתה לי דמעות לעיניים ומסטירה אחת ישר מתחילה לדמוע. הוא מרגיש ויודע ומבקש עוד. מסובבת את הראש לצד השני ושוב מחכה. דקירה בלב, עוד דמעות מגיעות, מתנשמת וסופגת את הכאב הזה. אני יכולה להיות פחדנית ולבקש שלא יסטור לי, יודעת שזה לא יעזור והוא ימשיך כדי שאתרגל. למה דווקא הסטירות כל כך קשות לי? זה שובר אותי כל פעם מחדש. יש דברים שמתעצמים לעומת אחרים.
כשביקשת שלא אסתכל לך בעיניים כי אני חפץ שלך, היה לי מאוד קשה. המבטים שלנו מצטלבים והעיניים מדברות. ביקשתי לעצום עיניים אבל אמרת שלא, שאסתכל הצידה ולא עליך. הסתכלתי על הקיר ולאחר מכן על התקרה וכל כך רציתי לסובב שוב את הראש ולהסתכל דווקא בגלל שאסרת עלי. לקחת ממני את הקשר אליך אפילו שהיינו מחוברים באותו רגע בדרכים אחרות. אני מוצאת את המקום שלי איתך, מתחתיך, כנועה ומושפלת, מבינה אותו יותר טוב מפעם לפעם. לאחר מכן עם הכיסוי עיניים הרגשתי יותר טוב. יש הבדל גדול בין הבקשה שלך שלא אסתכל לבין פשוט לנטרל את הראיה. כל כך קל לעצום עיניים ולא לראות וכל כך קשה לא להסתכל כשרוצים נורא.
לא להשתמש בנרות של חנוכה למשחקי שעווה. הבטן שלי עדיין מחייכת וכואבת.