תמשיכו לשאול ואני אמשיך לומר שהכל בסדר.
אז לא. אני צועקת וצורחת בתוכי ורוקעת ברגליים ומנפנפת בידיים, לחוצה ועצבנית וחרמנית כן.
היום נשארתי בחוץ בזמן האזעקה. ככה כי בא לי וראיתי את היירוט. חטפתי צעקות מאחותי על זה שלא נכנסתי פנימה. באזעקה השניה שהייתה עשר דקות אחרי נשארתי גם בדירה והסתכלתי דרך החלון, ראיתי את המסלול של הטילים אבל בניין הסתיר לי את היירוט. את הבומים שמעתי כמובן, דווקא גרם לי לחוש שלווה לראות את היירוט. לא יודעת למה בין כל הבלגן שיש לי בראש, הכאב ראש שיש לי כבר יומיים בערך והלחץ בחזה שלא עוזב אותי.
אם הייתי השולט של עצמי כבר מזמן הייתי סוטרת לעצמי כבר כמה פעמים ואם אתם זוכרים אני שונאת סטירות, זה רק היה לחימום כדי להעלות לעצמי דמעות לעיניים, אחרי זה הייתי מצליפה בעצמי חזק בתחת כדי להרגיש 3 ימים אחרי את הרגישות של ההצלפות ולהזכיר לי למה אני פה. הייתי מזיינת את עצמי חזק עד כאב עד שהשיניים היו משקשקות לי. הייתי קושרת לי את החזה עד שהיה נעשה כחול סגול ומצליפה בו גם קצת רק בשביל להוציא ממני צרחות ובכי. כן זה מה שאני צריכה. טלטלה שכזו שתוציא ממני את כל הגועל נפש שהצטבר בתוכי בכל השבועיים האלה.
בא לי לצעוק מרוב תסכול. באמת שאני על סף שבירה ולא יודעת מי יתפוס אותי כדי שלא אתפרק לגמרי.
אבל בשביל הילד אני נשארת שפויה.
