אחד הפוסטים היפים שקראתי!!!!
במשך 25 שנה, 
אמא שלי היתה קמה בשש בבוקר,
והולכת לאותה עבודה.
גם אבא שלי.
התרחיש הזה נשמע לי לא הגיוני בעליל...
למה שמישהו ירצה לעבוד 25 שנה באותו מקום?
באותו עניין,
אמא ואבא שלי נשואים כבר 42 שנה.
אלוהים ישמור.
איך אפשר להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן
עם אותו בנאדם?
אגב, הם גרים באותה דירה בעפולה כבר 32 שנה.
אני חי בתל אביב 7 שנים, והחלפתי 6 דירות.
לאט לאט,
מחלחלת בי ההכרה הברורה – חיה בתוכנו מפלצת,
והיא אף פעם לא שבעה.
האבסורד הוא,
שככל שנאכיל אותה יותר – כך היא יותר רעבה.
גם כשאנחנו כבר מגיעים למקום טוב ושלם,
המחשבה ש"אולי בחוץ מחכה לנו משהו יותר טוב" - מכרסמת אותנו מבפנים.
אנחנו מחליפים טלפון כל שנה.
עבודה כל שנתיים.
דירה כל שלוש.
אהבה כל לילה.
תמיד יש גרסה מתקדמת יותר לסלולארי.
תמיד יש משרה נחשקת יותר.
תמיד יש דירה מרווחת יותר.
תמיד יש אהבה טובה יותר.
אנחנו נודדים ממקום למקום עם אש בעיניים,
שוחרים לטרף,
ועוד לפני שהספקנו לנוח קצת,
וליהנות מהמקום בו אנחנו נמצאים,
אנחנו כבר חושבים על המקום הבא.
שלא תבינו לא נכון,
אני לא חושב שזה בריא בהכרח לעמוד במקום.
אני בעד לשאוף לעוד.
אני בעד שינויים.
אני בעד להתקדם ולהתפתח.
אבל אני מרגיש שהגבול בין שאפתנות לחזירות
היטשטש לנו לגמרי.
המפלצת שלנו כבר לא מסתפקת בריגושים בסיסיים.
היא מחפשת זיקוקים.
פיצוצים.
חומר חזק.
סקס ברביעיות.
ג'ובות גדולות.
אין לנו סבלנות.
לא לפוסטים ארוכים.
לא לסרטים ארוכים.
לא לאנשים ארוכים.
לא לאהבות ארוכות.
הדבר הטוב הבא כבר מדגדג לנו,
ואנחנו מכורים למרדף האינסופי הזה
בתקווה שהפעם – נקבל את השקט המיוחל,
את ההשלמה, את הסיפוק.
האמת המצערת היא,
שהסיפוק הזה אף פעם לא באמת יגיע,
כל עוד נמשיך להזין את המפלצת שלנו,
וניתן לה להמשיך לטרוף ללא הכרה.
כל כך קשה לנו לחייך אליה,
ללטף אותה,
להושיב אותה בפינה,
ולהסתכל על כל הדברים הטובים והיפים שהשגנו.
כל כך קשה לנו ליהנות מהנוף.
כל כך קשה לנו לדבר בשפת המסתפקים.
אולי יום אחד, נקבל החלטה חשובה,
בינינו לבין עצמנו,
נסתכל על החיים שלנו ונצליח להגיד – וואלה,
יש לנו את הטלפון הכי טוב.
את המשרה הכי טובה.
את הדירה הכי טובה.
את האהבה הכי טובה.
אולי יום אחד נצליח להשביע את המפלצת שלנו,
ואפילו לקרוא עד הסוף פוסטים ארוכים,
ממש כמו הפוסט הזה.
