היכן אני מוצא את עצמי?
כיצד אני מוצא את עצמי?
שאלות שלדעתי כל אחד צריך לשאול
שאלות שאני שואל את עצמי יום יום
עייפתי מכל הדאגות האלו שיצרתי לעצמי
מוזר שבגילי פתאום אני מתקשה להיות האדם הבוגר והמבוגר שמעולם לא הייתי
קשה להתמודד עם דברים חדשים שמעולם לא התמודדתי איתם אך כל אדם אחר מתמודד יום יום בבגרותו
נכון, זה לא היה מרצוני הטהור שככה חיי התפתחו
ובטח שאם היתה לי שליטה על הדברים אז החיים שלי היו שונים מקצה לקצה ממה שהם היום
אני יתום, מהמשפחה שגידלה אותי,
אני מצולק, מהחיים שגידלו אותי,
אני פצוע, מהזמן שעבר ולקח בכוחו את יקיריי,
אני חזק יותר, מהעמידה המתמדת מול האתגרים והקשיים האלו,
אך חלש, מהתמיכה והגידול בידיי האנשים שדאגו לי, וגוננו יותר מידיי
אני נשבר ממחשבות על מעשים שעשיתי
מתפרק אל מול הזכרונות שחוויתי
מתגעגע לחיים שיכלו להיות לי
ומנוכר בסביבת האנשים שעכשיו מחבקים אותי
אני נע בתוך עומקי נשמתי
חופר במעמקי תוכי
מחפש תשובות, כאלו שהכי קשה למצוא
כאלו שקבורות עמוק עמוק באדמת ליבי
מי אני?
מי אני ללא כל הכאבים והפצעים הפתוחים?
מי אני אהייה כשאגדל?
את מי אני אמצא בתוכי?
לאחרונה הדמות במראה השתנתה, הוא זר לי
הוא מביט בי מביט בו, האדם הבוגר הבשל החזק הזה קורא לי לבוא
להתקרב, להתחבר, להתמוסס ולהיות חלק ממנו
לאזן אותו ואת הכוח שלו לעמוד מול החיים, לאזן עם רגש וכאב
אני נאחז בסיפור על תרבות שכבר לא קיימת
הידעתם לוחמים סמוראים ביפן הפאודלית היו לומדים אומנויות כגון כתיבת היקו (שירה), סידור פרחים, ציור, ריקוד ומשחק
הם היו עושים זאת בכדי לאזן את עצמם אל מול הקרבות והמלחמות, משהו רך שמאזן את הקושי
ולכן החרבות שלהם היו הכי טובות, הלהב של הקאטאנה בליבה קשה ומחושלת אך עטופה בפלדה רכה וגמישה
אני לא יודע אם זה מי שאני,
אבל זה כן מי שאני רוצה להיות,
שנים הייתי חזק, כמו סלע שהקשיים והחיים מתנפצים עליו
וכמו סלע לאט לאט המים חדרו, סדקו, חפרו, שברו וכילו
חשפו את הרוך, חשפו את עצב הרגש
ועכשיו הקושי הזה נעלם ונותר רק רוך
רוך לא מאוזן, מפוחד, פגיע ופגוע
אני מתגעגע לאדם החזק
אני שונא את אותו האדם
בגללו אני כאן
בזכותו אני כאן
שיחזור כבר מהמסע שלו
שיחזור ויאזן
שילחם ברוחות
שיסיים את המילחמות
שייתן שקט
