באמת שלא צריך לקרוא את הפוסט הזה.
כתבתי אותו לעצמי בוורד בכוונה ברורה לפרסם אותו ועכשיו זה נראה לי כבד מידיי.
זו החלטה שלכם, ראו הוזהרתם!
חפירה נפשית.
אני כותב לעצמי.
למה כאן? כי כאן אני מרגיש נוח, לכאן אני מרגיש שייך.
המחברת הווירטואלית הזו מכילה בתוכה את עברי הקצר אך לא מידיי בקהילה הזו ובכלל את המסע שעשיתי בתוכי בכדי להיות שלם ושלם עם עצמי.
שעון היוקרה שלי התחיל לזייף לפני מספר ימים.
אבל זיופו לא משנה את התקדמות הימים לקראת התאריך הכי פחות אהוב עליי בשנה.
אני מתבגר, מזדקן, מתפורר ומשתפר.
השנה האחרונה היא ללא ספק שנה שאני צריך לחגוג.
ונראה לי שזו פעם ראשונה שאני חושב ככה מיום הולדתי על יום הולדתי.
מעולם לא חגגתי יום הולדת. כשאתה ילד אין לך ממש ברירה אבל מגיל 13 כשעזבתי את הבית ועד היום לא חגגתי יום הולדת.
היו ניסיונות של בנות זוג לחגוג לי בכל מיני צורות אבל אני עצמי בתוכי מעולם לא חגגתי.
תמיד כשאני מתקרב לתאריך הזה שמופיע על כל מסמך שמבקשים ממני למלא אני מתחיל לחשוב בצורה כרונית וחולנית כמעט על העבר שלי. על ההישגים והכישלונות שלי, על האנשים שאכזבתי, שאיבדתי, שאהבתי, שאני אוהב לנצח, על השנים האבודות שלי שאני עדיין מנסה לחבר את חלקי הפזל שלהן.
האירוע הראשון שעלה השנה ארע בדיוק לפני חמש שנים.
זו הייתה השנה השביעית לזוגיות שהייתי חלק ממנה. שנת המזל ע"פ מיליון אמונות תפלות.
היא ביקשה שנתחתן, מעולם לא חשבתי על כך האמת אבל זה לא ממש שינה כלום חשבתי לעצמי.
אנחנו יחד כבר שבע שנים שמתוכם חמש אנחנו גרים יחד ומנהלים משק בית יחד. אז זה לא ישנה כלום.
אני לא דתי ובכלל לא מאמין בכלום אבל אני סוגד למדינת החלומות ארה"ב.
אז אם כבר אז כבר. הגענו למדינה הזו כשעל גבי תיק ובתוכו תכנית מדוקדקת כיצד לכבוש את ארה"ב.
תוך ימים בודדים התחתנו בבית העירייה בניו יורק ומשם יצאנו לדרך מדהימה של נופים טופוגרפיות תרבויות ועונות.
אני נהגתי. מייל אחרי מייל גמענו יחד באוטו השכור שקיבלנו מתנה מהדוד מאמריקה.
ראינו את המדינה הזו בכל תפארתה ויופייה, פגשנו אנשים בכל מדינה, מדהימים, מנומסים כמעט ומחבקים.
שמענו סיפורי דרכים וחלפנו באתרי ההיסטוריה והמלחמות.
בתאריך ה- 09/10/2010 הגענו ללאס ווגאס.
ולמרות שהיום אני חולם על אריזונה ואלסקה, באותה תקופה חלמתי על ווגאס.
שכרנו ווילה בקומה 50 של אחד המלונות הכי יפים ומודרניים, תוך דקות מצאתי את עצמי עומד ערום בחלון שגבולותיו הרצפה והתקרה ומשקיף על שקיעתו של יום על הסטריפ.
ביום למחרת חווינו את אחד המאורעות הכי מטורפים שראיתי. אלפי זוגות, בכל פינה, בכל בית מלון, קזינו, מסעדה ואפילו בפינות הרחוב הגיעו והתחתנו, העיקר שהתאריך בתעודת הנישואין יהיה 10/10/10.
זו הייתה חגיגה של אהבה וזוגיות, ישבתי בקזינו מול שולחן הפוקר ודפקתי קופה. מסתבר שאני שחקן טוב גם מול אמריקאים ולא רק מול החבר'ה.
בערב שרפנו את הרווחים על אייפון חדש וארוחה מטורפת במסעדת היוקרה במלון.
כשעזבנו כעבור מספר ימים את העיר והמשכנו בדרכנו ללוס אנג'לס הסקתי את המסקנה שעד כה לא השתנתה. זה התקופה הכי יפה ומאושרת בחיי.
בשנים שעברו מאז איבדתי את אותה אישה.
אותה אישה שתמכה בי והייתה בשבילי עמוד איתן במהלך שחיי סערו.
אותה אישה שנתנה לי להיות עצמי כל אותן שנים גם אם עצמי היה אדם מבודד סגור וילדותי.
אותה אישה שבזכותה היום אני נמצא כבר מעל שנה במסע של התבגרות וגדילה עצמית שאין כמותו.
סיבות הגירושים ממנה היום ברורות לי.
הצלקות שנותרו חרוטות בנפשי בעקבות שנים של ילדות נוראית ואובדן של אב, אחות ואם הותירו אותי אדם סגור שאותו מקיפות חומות אדירות של מערכות הגנה ואטימות.
אדם על גבול חסר נפש.
בסופו של הקשר היא אמרה שהיו לנו המון תקופות יפות, שעזרתי לה המון, שאהבתי אותה כמו שלא אהבו אותה אפילו הוריה.
היום אני יודע שנתתי כמעט כלום לעומת מי שאני היום.
באמת שאני לא מתפלא שהתגרשנו, היא הגיעה לשלב בחייה שהיא הייתה זקוקה להמון, היום אני יודע שזה ממש לא הרבה ועדיין באותה תקופה עם האיש שהייתי זה היה יותר מידיי.
היא הייתה צריכה לעזוב באותה מידה שאני הייתי. היא השתחררה מכבליי ואני גיליתי את עצמי.
כשכבר נכנסו עורכי הדין לעבוד עלינו היא עדיין הלכה חיפשה ומצאה אשת מקצוע הכי טובה שאפשר שתחפור לי בנפש ותעזור להיות אדם, גבר, איש שאוהב את מקבילו המביט במראה.
המזלג של חיי ענק.
העבר הזה, אותו אני מפרט כאן, הוא רק הקצה של הקצה של הקצה.
אותה ילדות הותירה אותי עם חורים שלמים הכוללים בתוכם חודשים של חיים שבהם אין לי מושג מה קרה.
זה מוזר לשאול אנשים בערך זרים על העבר המשפחתי שלי.
מי הייתי? מי היו הוריי? וכיצד הכל התפורר והפך לחורבות.
העבר שלנו חשוב יותר מהעתיד, ככה אני רואה זאת עכשיו.
אדם חייב לדעת מהיכן הגיע בכדי לדעת לאן הוא ממשיך.
כשאני לבד אלו הדברים המעסיקים אותי. אני מרגיש זקן מהמשקל אותו אני סוחב כבר שנים ארוכות.
אנשים אומרים תכתוב ספר, אני מחייך ועונה שזו התקווה הכי גדולה שלי לכתוב את הסיפור של חיי ושל משפחתי שאינה בחיים. רק חבל שאין לי ממש מושג מה קרה בין פרק 9 לפרק 16.
זו משימה לא, לגלות את עברך הנוראי.
ובתוכה היא כוללת מעשה מזוכיסטי הכרוך בכאב אדיר של פתיחת צלקות.
האם אני מפחד שאשבר? לא.
שרדתי עד עכשיו.
האם אני מפחד שזה ידפוק אותי? האמת אני דיי דפוק ככה שכמה כבר יותר גרוע זה יכול להיות.
וברצינות כן. אני מפחד שזה יחזיר אותי אחורה אבל למזלי יש אנשים שחולקים איתי את המסע הזה ותפקידם כמו תפקידי לטפל ולעזור לי כמו שאני להם.
יהיה בסדר אנשים אומרים.
אני לא מסתפק בבסדר.
אם אישה אומרת לי שהזיון שלנו היה בסדר סימן שנכשלתי לחלוטין.
עד כה זה לא קרה למזלי.
השנה הקרובה תהייה עוד צעד להיות אדם טוב יותר.
אולי גם איזו זוגיות ויש בדרך גם שיפוץ לבית.
אז בכלל פינוקים.
שיהיה בהצלחה.
אל תאחלו לי מזל טוב, למרות שסביר כי זה מזל שאני חי.
זה עדיין לא היום אבל המניאק מתקרב בצעדי ענק.
