צבע החיים

אני פוסע במסדרונות,
בין משרדים מעוצבים,
מאחל לכולם בנימוס שנתראה,
דלת הזכוכית נפתחת ומעברה דלתות ברזל מבקשות אותי לבוא,
בחדר הקטן כשסביב מראות ונורות אדומות מהבהבות היא עומדת,
מביטה בי במבט מוכר, אני לא מסיט מבטי לרצפה, מביט חזרה לתוך נשמתה,
היא יפה, לא מרגיש את ליבי פועם, השתתק, היא מחייכת, אני לא,
שערה גלים, ענייה כוכבים, עורה חלק בגוונים ורודים, מאופרת למשעי,
ומתחת לאדמה דלתות המתכת נפתחות במכת ענבל,
מרכבתי ממתינה, אני מביט בה, היא לא צועדת החוצה, גם אני לא.
וכשהדלתות נסגרות אני בולם אותן, מביט בה לרגע אחרון, חושב לעצמי למה לא, מה כבר יש לי להפסיד?
"את באה?", אני שואל בטבעיות, "כן" היא עונה, מפילה את חומותיי במכה,
במרכבה לצלילי הסוסים היא שרה לי, בשפה זרה וצורמת בקולה הענוג והמלטף,
במבט לאחור אני לא זוכר את הדרך, רק את ענייה האדומות,
הסוסים נוהמים צוהלים.
הגענו.
היא פוסעת לעבר שער הטירה,
אני מלווה אותה במסדרונות, במעלה המדרגות, ללשכתי,
הסדינים מחליפים צבעים, היא מתיישבת על קצה המיטה ומביטה בי מביט בה,
אני מתיישב לצידה, היא קמה, משילה את בגדיה,
ועורה, עורה קשקשים, ופניה, פניה משתנים,
עושה סיבוב בחלל, מחפשת מקומה על הרצפה הקרה,
בסיבוב קל נוחתת מולי, פניה הם פניו של אבי.
הוא מביט בי ודמעת דם זולגת על לחיו,
אני מביט בו בפחד,
מביט בו ברעד,
קולו שובר את קירות החדר,
סביבנו להבות ומעל עורבים זועקים,
"אתה בה בני?, הצטרף אליי" הוא צועק,
אני מסרב, הוא כועס,
היא נוגעת בכתפי, ישבה מאחור כל אותו זמן,
אני מסתובב לעברה בבהלה
היא מגישה לי את חרבי
אני מושיט את ידיי אך הם לא שלי

עכשיו אני קולט, ומיד מתעורר
פאק, רק חצי שעה של שינה,
זה היה חרא של יום,
מזל שהוא נגמר.