זה בסדר!
הכסא הזה ממש לא נוח,
אני ממתין בחדר ההמתנה הרחב ומסביבי קוביות קוביות ובתוכן פקידות המספקות שירותיהן לציבור.
מזל שיש לי אוזניות אני חושב לעצמי בזמן שהמוזיקה שלה מתנגנת ברקע.
"מספר 221B לעמדה מס...", פאק רק 221, אני מביט על הפתק ועליו 257.
זה הולך להיות יום ארוך, ואין ממש מה לעשות מלבד לשרוף את הסוללה בנייד על שטויות.
השיר ברקע נקטע בזעקה חרישית, "תשתקי" הוא אומר לאישה שיושבת לצידו.
אני מוריד ווליום ומאזין לה, יושבת בכיסא מלפני על סף בכי, בשקט מתחננת בפניו "זה בסדר, זה קורה לכולם, זה בטח בגלל הלחץ".
"אל תתחילי גם כאן" הוא בעצבים שקטים צועק וידו מונפת לעברה בעצבנות.
היא אישה יפה, בלונד צבוע (מינוס), פנים מטופחות(פלוס).
והוא, הוא ענק, לא שמן אך ברור כי הוא מבלה יותר בחדר כושר מאשר איתה בבית.
"אני רוצה שתלך לטיפול" היא אומרת, "לא שכבנו כבר שבועות".
ברור שזה ברור עכשיו על מה הם מדברים, ומה קרה במיטה כשהיא קבעה להם ביומן פגישה.
מסכן, הענק העדין נכשל בתפקידו, אני מחייך, ומשחק אותה לא מקשיב.
"זה לא בסדר" היא אומרת כשדמעה מתחילה לזלוג מעיניה.
"זה לא בסדר שאת פותח הכל בפומבי" הוא לוחש לה בצעקות.
"אחרת היית בורח" היא עונה במתריסנות.
גבר גבר זאתי אני חושב, אל תוותרי לו.
"זה לא בסדר שאתם מתעלם ממה שאני צריכה" היא כמעט צועקת.
"כלום לא בסדר בשבילך נכון?" הוא שואל.
אם הוא רק היה יודע מה שאצלי בראש עובר הכל היה בסדר, אני חושב לעצמי.
הם יחזרו היום לביתם וימשיכו לריב, רק עכשיו זה יהיה בצעקות.
היא תבכה, הוא יצא מהכלים, הם ירדו לשפה נמוכה, כמעט ויקללו אחד את השנייה.
היא לא מבינה כמה היא פוגעת לו באגו.
או שבעצם היא מבינה אך לא אומרת לו שהיא מבינה, ושהיא לצידו, ושהם יעברו את זה יחד.
היא תכין לעצמה נס, והוא יהיה בעצבים.
היא תסתובב לעברו כשכוס הקפה בידה, הוא יתפוס אותה, יסובב אותה ויקפלה על שולחן האוכל הקטן.
כוס הקפה על הרצפה תתנפץ.
וזה בסדר.
הוא יקרע ממנה את החצאית, היא תהייה בהלם מוחלט.
הוא יקרע ממנה את התחתונים וההלם יתחלף לפחד מעורבב בהתרגשות.
וזה בסדר.
הוא יפשיל מכנסיו, ויחדור לתוכה בחוזקה.
בהתחלה זה יכאב לה, וגם לו.
וזה בסדר.
ואם יצליח לעמוד במשימה, ולא לגמור בתוכה כמו בבון תוך 30 שניות אז פתאום היא תבין, פתאום היא תרגיש.
הוא חוצב בתוכה כמו שמעולם לא עשה, היא נהנית בפעם הראשונה מזה שנים.
הוא עומד בתוכה חזק, עמוק יותר מבכל פעם.
וזה בסדר.
הוא ידפוק אותה חזק, בקצב.
כל הצלחות מהשולחן יתנפצו על הרצפה, המלחייה גם כן.
וזה בסדר.
היא תגנח, הוא יתנשף.
הוא יצא ממנה, יסובב אותה אליו צמוד, ובידיו החזקות ירים אותה כשידיו אוחזות בישבנה החשוף.
יצמיד אותה לקיר וימשיך בחדירות ארוכות ומלאות.
וזה בסדר.
היא תחבק אותו, תביט בעיניו ותראה אותו לראשונה כמו שלא ראתה מעולה, גבר.
התמונה שהייתה תלויה על הקיר תשבר על הרצפה.
וזה בסדר.
משם הם יעברו לשיש, משם לספה בסלון, משם לרצפה, ומשם לחדר השינה.
ובדרך הכל יישבר, תמונות, פסלונים שהיא אוהבת, כדים שהוא שונא.
הם יצחקו כל הדרך, יגנחו כל הדרך, יכתימו את הספות שהיא אוהבת.
וזה בסדר.
היא תגמור כמו שמעולם לא גמרה, היא יגמור בתוכה בעוצמה.
מיוזעים הם ישכבו צד לצד במיטה, ידו כרוכה סביבה.
היא מביטה בו בעיניים חדשות כשראשה נח על חזהו.
הוא מביט לתוכה ואומר "זה בסדר?"
אני חושב לעצמי כשהכל נגמר האם זה רק אני או שזה באמת בסדר.
הם ממזמן כבר השתתקו, כמו מתאגרפים כל אחד בפינה שלו מחכה לסיבוב הבא.
האם אני שרוט או ש.......
"מספר 257 לעמדה מספר......3"
יהיייייי תורי:)
