יש כאן כמה כותבות פופולריות שאני מחבב ועוקב אחריהן, שיש להן כמה מאפיינים דומים: צעירות, רווקות, סטודנטיות או עובדות בעבודה מזדמנת, וכותבות דברים ישירים ורגישים על סקס, רגשות ורומנטיקה. רובן מפרסמות תמונות מגרות בפורמטים כאלה ואחרים.
עם הזמן הן התחברו אצלי בראש ואני כבר מתקשה (חה) לזכור מה כתבה מי מהן. מרגיש לי כאילו אני קורא על חייה של דמות אחת, גדולה מהחיים, שחווה על בשרה וליבה את סערות הנפש שבבדס"מ, דייטים ודירות שותפים. לא אישה, אלא אלילה המסוגלת לפלרטט, להזדיין ולדבר על רגשות בו זמנית ובלי פרטים מזהים (מלבד הפטמות הניבטות מבעד לבד החולצה הדק, אותן גברי הכלוב המריירים מכירים כמו את כף ידם השמאלית).
היא חופשיה כמו שהיינו בגיל 23, מזדיינת כמו שהחברה הראשונה שלנו אחרי הצבא היתה מזדיינת, ומתארת את הגבר הנוכחי במילים נוקבות ולא מתנצלות. בכלל, אין ספק ועכבה שם, רק יכולת לטרוף ולהכיל ורעננות שניכר שעוד לא חוותה מספיק.
בכל פעם שבחורה צעירה עוזבת את בית ההורים ועוברת לגור במרכז האלילה מקבלת קול נוסף, ובכל פעם שאישה מנוסה מתמסדת עם בחור אחד האלילה מתמעטת בקצת, עד למחליפה הבאה.
זה קצת מתסכל להתבלבל בין קולותיה השונים, אבל ביני לבין עצמי אני מודה שזה גם מחרמן, וממלא בתחושת קסם, ומחבר אותי לתקופת חיים שהשארתי מאחור. זה גם מדגדג בפמיניזם, הסוכנות והחופש הזה לג'נגל גברים במונחים של אסקימו לימון. יפה לה.
אל תפסיקי לכתוב, אלילה. או שלפחות תדאגי למחליפות.
