(כמה זה ברור שאין לי אקשן פה אז אני ממלא את החלל בזכרונות מהעבר הרחוק?)
היינו נפגשים פעם בשבועיים, בערך. בשעה המיועדת הייתי פוסע דרך השער בחצר, פונה אל השביל הצדדי הקטן ונכנס בדלת האחורית. היא תמיד הכינה קנקן לימונדה ולבשה את הטרינינג האפור עם הגומי הרפוי. הקליניקה שלה היתה קטנה, וכך גם היא. בהכל שלט מראה פשוט, נקי ומסביר פנים.
ברגעים הראשונים הייתי מרגיש תמיד כמו אחד המטופלים שלה. היינו אומרים שלום. הייתי שותה משהו קר. בשלב די מוקדם הודיעו לנו שהפרויקט המשותף לא יתרחש, אז לא היה לנו תירוץ, ובכל זאת היינו מעמידים פנים שאנחנו מתעניינים בהתפתחויות המקצועיות בחיינו. מהספה שמול הכורסה הנוחה שלה היה לי מבט חלקי למסדרון המוביל לשאר הדירה. כשהייתי מרכיב אותה בחיקי היה נגלה אלי מראה יפהפה: צוואר משתפל לכתף עדינה, מפל של שיער זהוב, זורח בתאורה הטבעית שכנסה מהחלונות הרחבים, ומעבר להם המטר הרבוע שהיה אפשר לראות דרך הדלת: מדפים עם כמה ספרים ועציץ כלשהו. לא היה אפשר לראות יותר. היא לא הרשתה לי לבקר בשאר הבית.
צמוד הקרקע הפסטורלי היה ריק מלבדנו – היא קיבלה בשעות הבוקר, כשהבעל והילדה לא היו בסביבה. היא אהבה לשמוע שהיא בוגדת, בעיקר בגניחות של גבר מתנשף ממאמץ. היא תמיד היתה נבוכה מאוד בהתחלה ובסוף, ובאמצע איבדה כל בושה. מילאנו את הבית בגסויות מהדהדות בין הקירות. הייתי הראשון שלה בהרבה דברים. למרות שהיתה מעט מבוגרת ממני, לא היתה מנוסה. מהר מאוד חצתה את כל הקווים והשלימה את כל החוסרים כמו גדולה, רכונה קדימה על משענת הכורסה, מביטה בדלת האחורית ושרירי פניה מתעוותים במאמץ להכיל אותי בדלת האחורית שלה. הגבול האחד שלא יכלה לחצות היה הזרע שלי. היא לא היתה מוכנה לסבול את המחשבה של המגע בו.
חציית הגבול התחילה בתמימות: הייתי צריך להשתין. היא כיוונה אותי לשירותים ונשארה שכובה על הספה הרחבה. אחרי שסיימתי ראיתי אותה עומדת בפתח לחדר הטיפול, ממתינה שאחזור. הבטתי בה כמה שניות, ואז פניתי ופסעתי בכיוון ההפוך. מכל כיוון אפפו אותי סממנים של חיים משפחתיים רגועים: סלון נעים עם צעצועים מפוזרים, שטיח עבה, ספות עור מהוהות, פינת מחשב, שולחן אוכל, מטבח שמסתבר שלא היה מלא עד אפס מקום בלימונים, בניגוד לציפיותי. ניסיתי לדמיין את הקול שלה, אולי לשמוע עדיין את הדי הקול שלה כשצווחה "בעלי לא דופק אותי ככה" שוב ושוב לפני כמה דקות.
היא פסעה אחרי. ידיה היו משולבות מתחת לחזה הקטן. היא הביטה בי, ואני חזרה בה. פתאום היא נראתה לי לא שייכת בעצמה. שפת גוף סגורה וחוששת, כאילו כל מתיחת הגבולות של השעה האחרונה התבטלה. היא הסתכלה מסביב, קולטת את המראה יחד איתי, רואה את החללים הפרטיים שלה דרך עיני, ואז ניגשה אלי והניחה יד על בטני. החיוך שלה היה מבויש כמו בתחילת המפגשים שלנו, כשעדיין לא קרעתי ממנה את אריזת היומיום. הייתי כל כך גאה בה באותו הרגע; בנכונות שלה להרשות לי להיכנס לעומקים בתוכה שלא חוויתי עד אותו היום. אספתי אותה לחיבוק ונשארנו ככה לדקה או שתיים.
לא רציתי להאיץ בה. ידעתי שמה שיקרה יקרה בזמנו. לא זזתי כשידה הקטנה נשלחה מטה ומצאה אותי בין רגלי. גם לא כשהתקשיתי שוב מתנועותיה. גם לא כשירדה על הברכיים. גם לא כשהחזיקה בי בשתי ידיים, אוחזת בבסיס ביציבות, כאילו כל קוטנה תלוי עלי, בזמן שעטפה אותי בפיה. גם לא כשהביטה לתוך עיני. גם לא כשגעשתי בתוכה וזלגתי על לחייה.
היא היתה שקטה מהרגיל אחרי. נתתי לה להתקפל ולהיעטף בזרועותי על הספה בחדר הטיפול. הזמן למילים גסות חלף. לא ידעתי אז שזו הפעם האחרונה שאראה אותה. שכשנתלתה על איברי ומבטי חצתה גבול חשוב הרבה יותר, גבול בתוך עולמה הרגשי שבתוכו לא היה מקום ליותר מגבר אחד. כאבתי את הפרידה הזו, ונותרתי גאה בה מרחוק. מאוחר יותר, מהודעות ספורדיות, הבנתי שסיפרה לבעלה על מה שקרה ושהם נשארו יחד, מחוזקים ואוהבים. גם בוואטסאפ זה היה ברור שהגבולות שלה שורטטו מחדש: ליבה, עיניה, שפתיה, נקביה, מסדרונות ביתה ודלת הקליניקה האחורית.