צלצול הטלפון מעיר את נתי משרעפיו. זו שירי, מבשרת לו שלביא שוב העלה חום. הוא עונה במשפטים קצרים, מילים בנות הברה אחת, כמו שהיא רגילה באמצע יום לימודים, כשהוא ממהר מכיתה אחת לאחרת. אחרי שהוא מבטיח לה שיעבור בסופר פארם בדרך הביתה הוא מכניס את הטלפון חזרה לכיס ונכנס לחדר המורים.
על מה הוא חשב? אה, כן. על ליה. שעצרה אותו לשיחה על מטלת הקריאה, אחרי שכבר שאלה אותו את אותן השאלות בשיעור. משום מה, הוא מצא את עצמו עומד שם, ליד הבטונדות, מסביר לה שוב במשך כמה דקות בדיוק באותן המילים את מה שהיתה כבר אמורה לדעת. זה כמה חודשים שהוא מבחין שהוא נותן לה תשומת לב עודפת בשיעור. פער קטנטן, אם מודדים בדיוק את העודף בדקות על פני תלמידים אחרים, אבל בשבילו זה הבדל ענקי; זועק. אולי, הוא חושב, המעורבות המוגברת של ליה היא סימן טוב. אולי, הוא חושב, צריך למצוא לה אתגרים חדשים. אולי, הוא חושב, עם קצת תשומת לב מרוכזת יוכל להוציא ממנה –
צלצול נוסף קוטע את חוט המחשבה שלו בשנית. הוא מניד בראשו בהשלמה עם זה שלא טרח אפילו להתיישב. הוא ינוח בסוף היום, הוא מבטיח לעצמו.