נתי מבלה את כל היום ברדיפה אחר לוח השעות. הוא נרדם מאוחר מדי, כרגיל בזמן האחרון, והתעורר מהשעון המעורר עם זקפה וזכרון מתפוגג במהירות של חלום שחלם. כשכבר הצליח לגרור את עצמו מהמיטה נראה היה כאילו גופו ממאן לבצע את המשימות שהמוח מטיל עליו. הוא שבר ספל בבית, איחר לשיעור הראשון בבוקר ולשיעור אחרי הפסקת הצהריים, ופעמיים במהלך היום איבד את חוט המחשבה מול התלמידים והיה צריך להתנצל ולהתחיל שוב.
המפגש בחלל האמנות נותן לו הזדמנות לנשום עמוק לרגע. ליה מציגה את החפץ הראשון, התליון של סבתא שלה, בטון ענייני, זה שנתי כבר למד לזהות כקריאת תיגר מוסתרת בקושי. עם זאת, בתוך כמה משפטים היא לא כבר יכולה להסתיר את ההתרגשות בדבריה. "אני מתרשם מאוד," הוא אומר לליה בחיוך כן.
החפץ השני הוא צילום שלה כתינוקת. לא קשה להבחין בכך שההסבר קצר בערך פי ארבע מזה לגבי התליון, ואביה הנראה בבירור בצילום נעדר מדבריה לחלוטין. נתי מהנהן בהבנה. מה שלא נאמר מעיד שבעתיים ממה שהיא בוחרת להגיד.
החפץ השלישי הוא מכתב ל"מישהו", שליה מסרבת לפרט מה חשיבותו או תוכנו. הוא רוכן קדימה ומרים גבות, נועץ בה מבט ממושך. לרגע קשה לו להחליט מה לומר. הוא גאה בעצמאות שלה ורוצה לפרוץ דרכה בו זמנית. היא צריכה לשמור את הסודות האלה מכולם חוץ ממנו. אחרת איך יראה לה מה הערך האמיתי שלה?
בזמן שהוא שותק היא מוציאה מתיק בית הספר שקית קטיפה קטנה ושחורה, פותחת את השרוך, שולפת ממנה פיסת בד מגולגלת ופורשת אותה. המראה מגרש כל מחשבה אחרת מראשו: גרביים ארוכות, שחורות ודקות, מעוטרות במלמלה לבנה. נתי לא ציפה לפריט רביעי, ובהחלט לא ציפה למה שהוא רואה עכשיו.
"מה זה?" הוא שואל בחיוך. הוא יודע טוב מאוד מה זה.
"מתנה מחברה," היא יורה ולא ממשיכה, עיניה לא פוגשות את שלו.
"מה החשיבות שלה?" הוא ממשיך. "לבשת אותם פעם?" ליה משיבה משהו לגבי כנס של תרבות יפנית. לא. זו לא הסיבה שהיא הביאה לכאן את הגרביים האלה. אבל נתי מוכן להמשיך בקו הזה לעת עתה.
"איך הרגשת כשלבשת את התלבושת הזו בחוץ? כמו מישהי אחרת?" שתי שניות נוספות עוברות. "מישהי שיש לה משהו שאין לך?"
נתי נזכר לפתע בתמונה ברורה מהחלום מהבוקר: הוא יושב בחדר אפלולי ומלא בריחות של לחות וטחב, ודמות קטנה נצמדת אל גופו העירום.
"אני לא בטוחה למה שמרתי אותם בכלל. כאילו, או שתלבשי את זה ושיזדיין העולם, או שתזרקי לפח." היא מביטה בו חזרה עכשיו.
"ובכל זאת, שמרת. והיום הבאת אותם לפה. זה אומר שמשהו בזה חשוב לך, למרות הכל." הוא מושיט יד ולוקח את אחת הגרביים בידו. המחווה האסרטיבית מפתיעה אותו ואותה כאחד, אבל פעימת הדם באוזניים משתיקה את הקולות בראשו המוחים כנגד חציית הגבול. מה קיוותה שיראה בהם? שיראה בה? היא רק ילדה, הוא מבין לפתע. ילדה שרוצה להיראות כמו אישה. מבטו נודד מטה, אל כתפיות החולצה הדקות, הזרועות החשופות, החזה, הבטן, הירכיים. הוא ממשש את הבד החלק באצבעותיו. זה בוודאי מרגיש נהדר כשהם מכסים את הרגליים האלה.
היא ממשיכה להביט בו, גם כשהוא לא מסתיר את איך שהוא סוקר אותה בעיניו. האם זו הדרך לחשוף אותה? זה היה עד כדי כך פשוט? הוא רוכן לאחור בכיסא, מניח את היד עם הגרב על ירכו, ומרתק אותה שוב במבט.
"אז?"