אחרי ארוחת הערב נתי מודיע לשירי שהוא צריך לסיים לבדוק עבודות. הוא יושב לצד השולחן בפינת האוכל ושוקע במחשבות, חוזר לחלל האמנות פעם נוספת. מעלה לנגד עיניו את ההתרחשויות שם בשעת אחר הצהריים. זה היה...
מה? אסור? מחרמן? פורץ דרך? סוף הקריירה והמשפחה שלו? התשובה, הוא יודע, תלויה בבחירות שלו בשבועות הקרובים. ובבחירות ובתגובות של ליה.
הוא מרגיש את זרימת הדם שלו מתגברת שוב כשהוא חושב על כך שעמדה שם, מאחוריו, כמעט צמודה אליו, בלי מכנסיים. משהו בפיזור והעייפות של היום עד אותו הרגע נעלם ולא חזר מאז. הוא נשאר ממוקד, כאילו העולם האט מסביבו והוא זוכה לבחון את עצמו מהצד בזמן אמת. מה אתה עושה, הוא שאל את עצמו כששמע את הבד מחליק על רגליה. השתגעת לגמרי? מה חסר לך בחיים? הריגוש שווה את מה שאתה יכול לאבד פה? גם עכשיו, שעות אחרי, הדופק שלו חזק ועורו חם, כאילו מוכן לפעולה.
כשליה התחילה ללבוש את הג'ינס שוב נתי חווה דיאלוג פנימי קצר נוסף: לרגע היה קרוב לומר לה לעצור. להישאר בלי. הוא יודע שזה מוקדם מדי; הוא יודע שצעד לא נכון ימוטט את כל המגדל שהוא בונה איתה. די בינתיים שהבינה אותו ולבשה את הגרביים בשבילו בלי שהיה צריך אפילו לבקש במפורש.
מה עוד תעשה בשבילו? הוא אמר לה לצייר ככה את עצמה, והיא התחילה לצייר באי נוחות מופגנת. הוא אמר לה לא להתבייש ממנו ולהמשיך, גם כשהשמיעה התנגדות או כשראתה אותו בוחן את צורת המתניים של הדמות על הנייר, ואז שלה. הוא אמר לה לא להמשיך את הציור הזה בשיעורים, אלא רק איתו. הוא אמר לה שמה שהתחילה לצייר יותר טוב ממה שאי פעם ראה אותה עושה.
(זה לא היה. הציור מרושל ובלי סגנון ברור. ליה עוד לא מוכנה לשמוע מה נתי רואה בה שנוגע בו: החיוך שמופיע אחרי שהמבוכה דועכת, כשהיא שוכחת לרגע לתת לעולם בחוץ להכביד עליה כמו משקולת של ציפיות וביקורת. קימור האגן שלה כשהיא נשענת לצד אחד ובוחנת את היצירה שלה. טיפת הצבע המבריק שנח על החזה שלה ורוטט כשהיא מציירת בתנועות החלטיות. הוא רוצה לראות עוד ממנה. הוא רוצה לראות אותה פורחת בשבילו.)
לבסוף הוא צעד קדימה, הביט בציור ואז בה, קטנה כל כך לצידו, וראה בה חומר גלם שכל אמן היה חולם להניח עליו את הידיים. נתי זוכר היטב מהיכן הקול הקפדני והלא מתפשר שיצא ממנו באותו הרגע: מהצבא. זה היה קול הקצין שלו, הקול המארגן ומזיז העניינים, זה שגרם לשירי להידלק עליו. הוא לא הרגיש רמז של סייג או התחשבות בדעתה של ליה כשאמר לה שהיא צריכה ללבוש את הגרביים האלה לכל השיעורים שלו מעתה והלאה, וכשהוסיף שלמפגש בחלל האמנות ביום רביעי הבא היא צריכה להביא את כל התלבושת שבאה עם הגרביים. היא השפילה מבט; הוא הרים את הסנטר שלה באצבע אחת עד שהביטה בו - מחווה נוספת שחשב ששכח - ושאל אותה אם שמעה את מה שהוא אמר.
היא היתה מסכימה לכל מה שהיה מצווה עליה באותו הרגע. הוא מזכיר לעצמו שגבולות נמתחים בהדרגה. הוא יכול להרשות לעצמו לחכות קצת. הוא מחייך וחושב על כמה שהוא גאה בה, כמו שאמר לה לפני שיצאו מחלל האמנות לחצר בית הספר שהתרוקן כמעט לגמרי.
הוא שולח את ידו מתחת לגומי התחתונים. כמה משיכות מהירות והוא גומר כמעט בלי להשמיע קול, מנגב את עצמו על כמה ממחטות, והולך לצחצח שיניים. העבודות יחכו.