הסופ"ש עובר מהר. בשבת הם יוצאים עם הילדים. כשהוא יושב איתם ומסביר להם איך לזהות צמחי מאכל ולמצוא מים בטבע הוא קולט את שירי מסתכלת עליו במבט שלא ראה עליה מאז שיוני נולד. באותו הלילה היא רוכבת עליו, מחככת את האגן שלה על שלו עד שהוא מאבד תחושה במפשעה. "אני מתה על איך שאתה איתם", היא לוחשת באוזנו אחר כך ונרדמת, מוטלת עליו. הוא נרדם כמה שניות אחריה.
נתי לא מופתע לראות את אותו המבט אצל גלית, המורה לאנגלית ולספרות, ביום ראשון בבוקר. מאז שהתגרשה - כבר כמעט שנה - הוא מרגיש שיש לו סיכוי איתה אם רק ירצה. בעבר, הנימוס המקצועי שנקט בו איתה היה מעיק. חובה מעצבנת נוספת כדי לא לשלוח מסרים לא רצויים. היום הוא מרגיש מלא בכוח ושליטה: הוא יושב לידה ומצחיק אותה בבדיחות על הטיול השנתי המתקרב עד שהצלצול קוטע אותו. שתתהה. אם הוא לא רוצה שיקרה שום דבר, לא יקרה שום דבר.
התלמידים יושבים מרותקים ומקשיבים בשקיקה לכל מילה שיוצאת מפיו. אפילו י"א 3, בשיעור היסטוריה בשעה השביעית המנומנמת, מעורבים מהרגיל. אלדד מחמיא לו על "אחלה שיעור, המורה" בדרך החוצה.
הילה, האמא של ליאן, מחייכת כשהיא רואה אותו, ומשביעה אותו שיבוא עם לביא למסיבת יום ההולדת של ליאן בשבוע הבא. "אני רוצה לראות אותך שם," היא נועצת אצבע בעדינות בכתפו ויוצאת החוצה. לביא שואל למה זה חשוב לה שאבא יביא אותו למסיבת יום ההולדת. "כי אני יכול לסחוב כיסאות ושולחנות," נתי משקר לו.
ככה עובר גם יום שני. נראה שהעולם מסדר את עצמו לפי הלו"ז שלו. רק בדרך חזרה הביתה הוא קולט שלא נתן לליה כמעט שום תשומת לב בשיעור תולדות האמנות (היא בכלל היתה? כן, הוא עונה לעצמו אחרי כמה שניות. ברור שהיתה, ונראה לי שגם הרימה יד פעמיים או שלוש ונתתי לתלמיד אחר לענות). הוא יושב ברכב החונה מול הכניסה לצהרון של הילדים ומעלה בדמיונו את דמותה יושבת שם, בשורה הראשונה, מרימה את היד והוא מתעלם ממנה. הכיתה מתרוקנת מהתלמידים האחרים, ונותרים רק הוא והיא: הוא נשען לאחור על השולחן; היא יושבת, עירומה, משוועת לתשומת הלב שלו. ככה צריך, הוא מרגיש. ככה נכון.
זה מה שעושה לך את זה? קול פנימי מתחיל להישמע מתחת לשאגת הדם החם באוזניו, ונקטע כמעט מיד כשהוא שומע את לביא צועק "אבא!" מהכניסה למבנה הנמוך. הוא מביט בבן שלו מנופף לו בידו בהתלהבות פשוטה וכנה, ומחייך.
כשהוא נכנס לשיעור תולדות ביום שלישי בבוקר, ליה יושבת במקומה הרגיל. הוא נשען על השולחן בתנוחה הרגילה ונועץ בה מבט ארוך בזמן שהתלמידים מתיישבים במקומות. היא מחזירה לו מבט קודר, ואז משרבבת שפתיים ומחווה למטה, מתחת לשולחן. הוא מציץ לשם במהירות ורואה - היא הורידה את הנעל מאחת מרגליה, ומתחת אפשר לראות...
הוא מגחך בשקט. לא ניתן לטעות במראה הגרב השחורה, המבריקה.
"המורה?" ליה שואלת אותו בתמימות מעושה. הכיתה דוממת וממתינה למוצא פיו. הוא מניד בראשו, מוחק את החיוך ומתחיל את השיעור שתכנן לפרטי פרטים. בזמן שהוא מלמד, ערוץ המחשבות הקבוע בירכתי מוחו מריץ את התרחישים האפשריים למחר. הוא לא יופתע כל כך הפעם אם היא תשכח. והיא לא תשכח. מחר תהיה עבודה.