המשולש הזה קיים הרבה זמן. בהודעות בכלוב, בטלגרם ובלחישות חנוקות מתחת לשמיכה. כל אחת מהצלעות דלפה לאחרת, עד ששתיכן בישרתן לי במקביל שאתן מתכתבות בלי קשר אלי. עדיין, זו היתה הפתעה כשהודעת לי שבפעם הבאה שאבקר, היא תהיה שם.
זיינתי אותך בנוכחותה הוירטואלית, ללא מעורבותה בכלל. קיומה בטלגרם שלי – שורה אחת מתחתייך – הספיקה להכניס אותך לזיגזג בלתי נשלט בין כיווץ מבושה של אישה פגועה לתזזית של ילדונת להוטה להוכיח את עצמה, כמו שאני אוהב. הכנסתי אותה בינינו באותה הכוחניות בה הכנסתי את עצמי לתוכך, והיא מילאה את תפקידה נאמנה.
אולי לא הייתי צריך להיות מופתע. את ידעת בדיוק מה הופך אותך לילדה טובה, ולמרות הפחד והקנאה הלכת על זה. את והיא ישבתן לקפה ללא ידיעתי, והפגישה הבאה היתה כבר אצלך. אפילו בדלת, כשהכנסת אותה, הסתודדתן לשניה. תהיתי מה עובר ביניכן שם. לבסוף חזרת, והיא אחרייך. חייכתי אליה חיוך גדול, קמתי לחבק אותה ולחשתי באוזנה שהיא יפה בדיוק כמו בתמונות, בקול רם מספיק שתוכלי לשמוע.
נראה היה שנוח לך להושיב אותה בינינו. המחווה הסמלית לא התפספסה: היא במרכז, אנחנו במרחק שווה משני צדדיה. או שזה היה בשביל להרגיע אותה? או להקל עלי להניח את היד על הירך שלה? לא ידעתי, והסקרנות לגבי איך שאת תופסת את הסיטואציה עוררה אותי אפילו יותר מהגוף הקטן והמתוח שלה. ליטפתי את הרגל שלה, משכתי אותה אלי עד שישבה בחיקי ונישקתי אותה. לא היה אפשר להסתיר את התשוקה שלי אליה, בנשימתי הכבדה, באנחה הנמוכה שהשמעתי, בידיים שהתחפרו כבר בין שורשי השיער, בפעמים הרבות שתיארתי לך מה הייתי עושה לה אם היתה כאן, ממש פה בינינו, ואת היית זוכה לצפות בנו מהצד.
* * *
"את אוהבת את מה שהחזרזירה שלי עושה לך?" גנחתי באוזנך. הנהנת. מאז שנכנסת לדירה שלה לא עברו יותר מחמש עשרה דקות, והבגדים שלך כבר היו זרוקים על הרצפה, וגופך החשוף מרותק, עדיין עלי, מוחזק ומהודק. מתישהו סובבתי אותך כך שתפני אליה והחזקתי אותך עם יד אחת מסביב למתניים והשניה מושכת את השיער לאחור. המסר היה ברור, והיא נצמדה אלייך ברעבתנות. ככה, מוחזקת בין שנינו, עירומה ופשוקה בעל כורחך, לא היתה לך ברירה אלא לתת לארבע ידיים ושני פיות לענג אותך להנאתנו: אני ממך, היא ממני נהנה ממך.
מאוחר יותר מצאת את עצמך שוב בינינו. משכתי אותך בשיער למיטה, הצבתי אותך על ארבע ונעמדתי מאחורייך. היא התיישבה לצידי על הרצפה והסתכלה בי בכעס. החזרתי לה במבט חתום וגבות מורמות. ההתלבטות בעיניה היתה ברורה כשם שהיתה חסרת תוחלת – שנינו ידענו כבר מזמן שיגיע היום בו היא תצטרך לעשות זאת: היא אחזה בי, לקחה אותי בפיה עד שהייתי כולי רטוב ממנה, ואז החליקה מתחתייך עד שיכלה להביט לך בעיניים בזמן שהדריכה אותי לתוכך. כשחדרתי לבסוף, התנועה המהירה לא אפשרה לך להתרכז במשהו מלבד המאמץ הנואש להישאר על הידיים והרגליים מעליה. היא החזיקה אותך בשתי ידיים ושימשה בולמת זעזועים מפני הטלטלה האגרסיבית שהתחילה כמעט מיד.
המבט שלה נקרע ממך ונמשך מעבר לכתפך, איפה שבוודאי ראתה את הפנים שלי, מעוותים כחיה, פנים שראתה בעבר רק כשהייתי בתוכה. "היא מהממת," אמרתי לה מעבר לכתפך. היא הנהנה. "מגיע לך פרס," המשכתי, נשלפתי ממך וננעצתי בה באבחה אחת, דוחק ממנה גניחת כאב עזה. הכוח עזב את ידייך והתמוטטת עליה, כאילו הזין הזקור היה הדבר היחיד שהחזיק אותך באוויר, והיא חיבקה אותך אליה בזמן שפתחתי אותה כמו שהגיע לה.
* * *
הוא התמוטט באפיסת כוחות על המיטה לצידנו. התנשקנו. מליחות הזיעה והזרע התערבבו בינינו, זולגות מהלחיים ואל תוך נקודת המגע המחוספס בין השפתיים ללשון. בערנו בין הרגליים; שתינו קיבלנו אותו לסירוגין כשהחליף בינינו בקצב מהיר, חזק ובלי אזהרה, בלי חוקיות והסבר לדרך בה הוא בוחר את מי לרוקן ואת מי למלא ולכמה זמן, עד שהתרומם, כיוון את עצמו אל הפנים שלנו ושלח חוטים עבים שנמתחו באוויר בינינו, ואז התנתקו והתפזרו לטיפות גדולות ומבריקות. המשכנו להתמזמז ולגעת אחת בשניה לפני שחזרנו אליו, לכרבול משני צדדיו. הוא נישק אותנו, אחת ואז עוד אחת. היינו שתינו טובות היום, ועוד נהיה טובות בהמשך, אחת לשניה ואליו.