במופע שהייתי בו לפני חודשיים בערך, שני קומיקאים נפרדים אמרו על הבמה "אני אוטיסט/ית". לא מפתיע. אוטיסטים מחפשים סיטואציות של עומס חושי. צריך מתישהו לעשות סקר של אוטיזם, הפרעות קשב, וסוגים אחרים של נוירולוגיה לא שגרתית בקהילות בדס"מ. אני מהמר שזה קורה פה המון.
ועדיין, גם המתוסבכות ביותר פונות אלי ומחפשות פלרטוט עדין, מתפתל, עוטף ברכות, ומופתעות כשמתגלה שהמשפט "משתמש במילים ככלי נשק קהה" בפרופיל שלי לא נכתב סתם. לא אפרום את הקשר בנבכי נפשך המעונה; יותר סביר שאדליק עליו זרקור ואהלום בו במוט קשיח עד שיכנע.
אני אוהב לזיין יותר מדי – לא בכמות, אלא בעוצמה. אוהב לאתגר את מנגנוני הקלט והפלט עם יותר מדי כוח, יותר מדי חיכוך, יותר מדי רטיבות, יותר מדי לחץ, יותר מדי גסות, ווליום, תאורה, חשיפה גופנית ונפשית. לראות איך את מגיבה בתנאי לחץ, להישען לאחור, ולומר לך במילים מפורשות ובוטות בדיוק מה אני אוהב במה שאני רואה. לא פואטי. יותר פרוזאי.
בצעירותי, לפני שהכרתי את הנטיות האמיתיות שלי, הייתי עם נשים שגרמו לי לחשוב שיש עם זה משהו לא בסדר. הן לא היו מוכנות לראות את עצמן דרך העיניים שלי, להכפיף את עצמן לצורה שלי, והתוצאה היתה מאבק עם מנצחים ומפסידים. היום זה ברור מהתקשורת בשניה הראשונה. זה לא אומר שאני פותח בשפה בוטה ומשפילה. זה אומר שאני מתאר בפשטות את מה שאני רואה מול עיני, מבין ממילים על מסך, ומרגיש בקצה של הזין.