"אתה אוהב להכאיב," אמרת לי.
לא, יקירתי. אני לא אוהב להכאיב. זה פשוט שיש לך מתניים צרות שמתאימות בדיוק לזרוע אחת שתחבק אותך בחוזקה ותצמיד אותך אלי, חזק מדי, עד שלא תוכלי לנשום. יש לך צוואר דק שמתאים בדיוק לכף היד שלי שתחזיק עד שישארו סימנים. יש לך שיער עם מקום בדיוק לחמש האצבעות שלי, שייכנסו וימשכו לאחור עד שלא תוכלי יותר. יש לך כוס קטן שמצליח בדיוק לקבל את הזין עד שתגנחי מהתחושה. יש לך כתפיים לבנות וחלקות ועדינות מספיק בדיוק שאוכל לכרסם אותך עד שיישארו עלייך טביעות השיניים שלי. יש לך רגליים ארוכות בדיוק מספיק שאוכל לשלב בהן את רגלי ולרתק אותך למקום עד שתהיי חסרת אונים.
ויש לך מחשבות גדולות, יקירתי. מחשבות גדולות שאין להן מקום בגוף קטן כזה. ושתי הזרועות שלי, וכפות ידי, ורגלי, ושיניי, והזין שלי מספיקים בקושי - מספיקים בדיוק - לפתוח אותך ולתת למחשבות להישפך החוצה על הסדין. ואם בתהליך יכאב לך, יקירתי, אז לבי יצא אלייך, אבל אחזיק אותך חזק בכל האיברים בו זמנית ואתן לך להתפתל כמה שתרצי, ובסופו של דבר ארגיש אותך מתבקעת ונרגעת ונוזלת בחיקי. ואז אדע שנכנסתי לתוכך.