מעונן חלקית וחם

מישהו פעם אמר לי שאנשים לא באמת משתנים עד שהם לא חווים אבדן כלשהו,

שאנחנו לא באמת מחכימים עד שאנחנו לא מאבדים משהו בתוכנו ולומדים לחיות בלעדיו..

בעיניי יש הבדל ענק בין עונש לעונש.. זה רק נשמע אותה המילה אבל המשמעות היא שונה לגמרי..

עכשיו קר

לבד ברכב, צופה מאיזה חניון גג על העיר בלילה, יושבת עם עצמי, סופרת מכוניות, ובורחת הכי רחוק שאני יכולה.. לא כי אני לא רוצה לשתף, ולא כי אני מסתירה, זה פשוט נורא קשה להעביר או להקשיב לדבר כזה מבלי לשנוא , לכעוס או לרצות לנקום, מבלי לצאת עם מטענים, מבלי להתחרט ששאלת מלכתחילה..

אני יודעת, זה לא חדש לי, וזו גם לא פעם ראשונה שראיתי את התגובה אחרי, את הכעס שלי בעניים שמולי..

אחרי הכל לפעמים גם אני שוכחת שלקח לי כמעט 15 שנה להשלים ולשחרר מהחלק הרע..

הסוף

לראות בן אדם פי שתיים בגודלו ממני מניף את היד גבוהה מעלי לראות את צל היד מכסה את פני, ואז להרגיש את הלב שלי נופל לרצפה, מחסיר פעימה, כל טיפת פחד שבי יוצאת, ואני פשוט משחררת את עצמי מההרגשה, משתחררת מהפחד, מורידה את הראש ורק ממתינה למכה, בידיעה שזה הולך לכאוב, מאוד, ואז יהיה סימנים שיבדילו אותי מהשאר לפחות לעוד שבוע, להילחם עם חולצות קצרות שיכסו כמה שיותר, ללכת עם ז'קט או אפודה בשיא הקיץ גם שממש חם..

לבחור מכנסיים ארוכים כי היום הסימנים בולטים במיוחד, לא לגלות לאף אחד, לחשוב שאולי אצל כולם זה ככה, אולי אני לא שונה וזה פשוט משהו שלא מדברים עליו, והתוכניות בטלוויזה זה סתם אידיאל יפה, זה לא באמת קיים, זה בטח נכון כי הוא אמר שזה נכון...

אני יודעת שזה נשמע כמו תחילתו של סיפור בדס"מ ממש טוב, אבל זה לא המקרה..

האבדה

מדובר על האבדה הכי גדולה שלי, הכי מלמדת, מקבץ של כמה שנים בהם למדתי מהר מאוד על עורי מתי לשתוק, לא לשתף, לא לדבר, לא לענות אם לא שואלים אותי, וכששואלים לענות רק מה שיפה, מה שנכון, מה שהוא הרשה...

לא להרים את הקול, לא להתחצף, לכבד...

לכבד מבוגרים, צעירים, חכמים, לכבד את כולם..

לכבד את כולם, אבל לא את עצמי..

כי העור שלי והגוף שלי הם פיסות בד עלייהם הוא כתב לי לקחים, של מה לעשות, ואיך להתנהג, מה להגיד ואיך לרצות..

ומתוך האבדה הזאת, השארתי את הילדה שבי מאחור, איתה התמימות והבובות, השארתי לה כמעט הכל ויצאתי לדרכי – ללמוד..

למדתי להקשיב, להקשיב לסביבה, לדלתות בבית, לטון דיבור של השיחות של אנשי הבית, לקרוא מבטים, שפת גוף וכל דבר שיכול לעזור לי לזהות מתי להעלם, ומתי להופיע שוב..

למדתי לאחר מבית הספר, ולבלות הרבה אצל חברות, למדתי להסתפק במועט, לשרוד עם מה שיש, ולשמור את מה שקיבלתי היום, כי מחר אולי לא יהיה, ומחר אולי אהיה בחדרי לעוד 6 שעות..

 החלום

לפעמים זה הרגיש כאילו אני ושאר הילדים התהלכנו בשני עולמות שונים, ושאני יכולה רק לצפות בהם מבחוץ, לראות את ההורים שלהם מרימים אותם, מחבקים אותם, מבטאים את אהבתם כלפיהם, בעוד שלי בראש מהדהדת תמונה אחרת, מנטרה שדאגו להזכיר לי בבית כל יום , שאני לא אחראית, לא מתמידה, חוצפנית, לא ממושמעת, ואם יהיה לי מזל אולי אוכל להיות מוכרת בקניון, כי 'נעל' כמוני לא תגיע לשום מקום, ואם אמשיך ככה, להיות ילדה כזאת, אז אהיה המנקה של החברות שלי..

אז הייתי שומרת לעצמי בקנאות את התמונות בראשי של אותם הילדים ואותם המשפחות, תמונות של חיבוקים, תמיכה ושיתוף, בונה לי איתם עולם פנטזיה יפייפה, עולם שהיה מנחם ומחבק אותי אליו כל פעם שנענשתי, כל פעם שהרגשתי לבד..

העונשים

העונשים נעו בין לשבת בחדר ולהעתיק פרקים שלמים של ספרי לימוד ישנים לדפים במשך ימים ארוכים אחרי בית הספר, בלי אוכל או מים , לנעול אותי בשירותים בחושך בלילה, להעמיד אותי בפינה בסלון עם הפנים לקיר והגב לכולם במשך שעות כשהם יושבים ורואים טלוויזיה מאחורי , ועד לצביטות חזקות בזרועות, ברגליים, הצלפות עם היד על אזורים שונים בגוף (כי חגורה וכל השאר משאירים סימנים לזמן ארוך, לקח שנלמד על עורו של אחי הגדול), משיכה חזקה בידיים, בשיער, בכל מה שבא ליד.. יש עוד הרבה אבל אני בטוחה שהרעיון מובן...

הסרטים

בשונה ממה שרוב האנשים ישר חושבים, כי הם ראו את זה באיזה סרט או סידרה ממש טובה- לא היה מעורב אלכוהול בעניין.. וגם לא סצנה דרמטית של פריקת עצבים על ילדה קטנה כי היה לו יום קשה בעבודה.. זו ממש לא הסצנה הנכונה, זו פשוט הייתה הדרך שלו לחנך, הוא לא השתמש במילים אלא רק בידיים.. במקום לומר "אסור" הוא היה סותר בחוזקה על היד, במקום לכעוס על מעשה חסר אחריות הוא היה מכה חזק על ירכיים או הזרועות, במקום לומר שהוא מאוכזב הוא היה נועל אותי בשירותים בלילה בחושך לכמה שעות..

ככל שגדלתי ככה זה נעשה קשה יותר, עד שלבסוף גדלתי מספיק כדי לדעת שיש גם אופציה אחרת, אחרי סצנה משטרתית לא קלה הוא לא העז להניח עלי או על אחי יד, ואני לקחתי איתי את כל הלקחים וכל הכאב וגיבשתי אותם לציור אחד שמבטא את כל מה שאני, ציור שלבסוף הפך להיות הקעקוע שלגבי.

 ההתחלה

כצפוי, היום אני סוחבת איתי חלקים שלעד יהיו רגישים יותר משל אנשים שלא חוו דבר כזה..

בין אם זה החוסר יכולת שלי לצעוק או אפילו להרים את הקול על אנשים גם כשאני ממש עצבנית, או הנטייה שלי להתנתק לחלוטין מהסביבה כאשר מרימים עלי את הקול..

היכולת שלי לקרוא מבטים ושפת גוף , והרגישות הדרוכה שלי לטון דיבור והתנסחות..

היכולת להזדהות עם אנשים עד כדי כאב, ושמחה..

אבל את רוב הדברים שלקחתי איתי השתמשתי בהם בצורה הכי טובה שתקרב אותי לאושר, ושתקיף אותי באנשים חמים וטובים שלא היו פוגעים בזבוב, שמעולם לא הרימו עלי את הקול, ותמיד גוננו ועטפו אותי באינסוף אהבה ותמיכה..

ולנושא

בשונה מאלימות טהורה שנובעת מפחד אמיתי, חרדה, כעס, ומעל הכל חוסר שליטה - בדס"מ מתקשר אצלי בראש לכל מה שטוב, להפך המוחלט מזה, לאפשר לעצמך לסמוך על אדם אחר, להתמכר לציפייה שלא לדעת איזו הפתעה הוא מכין לך עכשיו, לדעת להשתחרר מהמחשבות היומיומית ופשוט לרחף לעולם שאדם אחר בנה לכבודך, ושאת הכל הוא עושה מתוך הנאה, אהבה, ושליטה מלאה..

אז לכל מי ששאל אותי ותהה איך אפשר להיות ילדה מוכה ולבחור להיות שוב 'בעמדה החלשה' , זאת התשובה.

**אם הטקס נראה מוכר זה רק בגלל שהוא פורסם לפני מספר שנים בפרופיל הקודם שלי.