בא לי לצאת לחופשת מחלה. יומיים או שלושה. אני לא בטוחה.
ולהיות לבד. רק אני ומיטה. לבכות בלי הפסקה. לפרוק את כל הזוהמה שבי הצטברה.
בא לי לאכול בלי הפסקה. לנסות הכל. את כל המאכלים שהחך שלי לא מכיר. עם שמות שאני לא מכירה.
ושהבחילה שבתוכי תעבור. והסלידה מאוכל תירגע. אני לא יכולה לאכול כשאני אמוציונלית או עצובה.
בא לי ללכת לאישה שגידלה אותי ולחפש אצלה נחמה ועצת חיים טובה.
וכשהיא תסתכל עלי היא תזכור מי אני. ותקשיב על מעשי של החצי שנה האחרונה.
בא לי שהיא תגיד לי את המילים שאני צריכה לשמוע. שאני לא לבד. ושסבא שלי שומר עלי תמיד. והכל בסדר. אני בטוחה.
אם אפול היא תתפוס אותי. ולא תיתן לי לפגוע בקרקע בעוצמה ולהיפצע.
בא לי אהבה. אהבה אמתית בלי תנאים ואגו. כזאת שאני לא צריכה תמיד להיות 100 אחוז בשבילה.
ובימים שקשה לי אקבל הבנה. תמיכה. חיבוק נקי ממשקעים. כתף יציבה להישען עליה. המקום בו אני עדיפות ראשונה.
בא לי שקט. נפש שקטה. רגועה.
כזאת שנרדמת בלילה במקום לספור סדקים בתקרה.
בא לי לשבת בים על כיסא פלסטיק. להרגיש את החול בין אצבעותיי. את הרוח בשיערי. את החום על ראשי. להסתכל סביב ולראות אופק אינסופי של דממה.
להישאר שם שעה. או דקה. או יממה. עד שארגיש שלווה.
בא לי לצרוח באמצע המדבר. להשתחרר מהקליפה שאותי עוטפת. לחשוף את הכאוס שבי. לקחת נשימה.
לדעת שלא אשפט על טעויות שעשיתי. שלא אקבל צעקה חזרה.
בא להיות הכי טובה במה שאני עושה.
להפסיק להירדם או להתפרק בעבודה.
בא לי מה שבא לי. אושר שנלחמתי במוות בשבילו. אושר שמגיע לי. אושר שאני מעריכה אחרת מהסביבה.
מתי יהיה תורי לקבל מה שבא לי? מתי אשתחרר מהכבלים שעוצרים אותי מלהגיע למנוחה?
