לפני 8 שנים. 7 בנובמבר 2016 בשעה 15:46
בבית שלי למדו רק הפנמת רגשות.
אם עצובים לא בוכים בסלון.
כשכועסים לא צועקים או מרימים את הקול.
לא טורקים דלתות מעצבים.
לא מצחקקים בהגזמה כששמחים.
ולא מסתובבים בפרצוף נפול כשמדוכאים.
שומרים הכל לפינה הפרטית, בולעים רגשות.
בולעים אהבה. לא מחבקים.
מדכאים תאווה, לא נוגעים.
הכל סמוי מן העין. הכל תחת שליטה. חיוך פוקר ורוד.
ועכשיו אחרי שנים של בליעת רגשות, אני לא זוכרת איך כועסים או צורחים, אבל בא לי לצעוק.
לא למדתי איך מחבקים. אבל אני צריכה חיבוק בעצמי ולא יודעת איך לבקש וממי זה נכון.
חודשיים בלי סשן, אני לא זוכרת איך פורקן של בכי מרגיש וכל כך בא לי לפרוק.
רגע זה צף בי, רגע זה לא, משתדלת לעשות כמו תמיד. להנמיך ציפיות.
כל מה שבא לי זה למצא אחד בעולם נטול אינטרסים, שיחבק אותי כשאני צוחקת, שידע לקרא.
שיראה מבעד לשתיקות ולסרקזם שאני סה"כ מחפשת מקום בטוח להיות.
