דברי ימי מנזר

"What have I become
My sweetest friend
Everyone I know goes away
In the end
And you could have it all
My empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt...

...If I could start again
A million miles away
I would keep myself
I would find a way"

NIN

ברקע אני שומע את השיר זה בביצוע של ג'וני קאש (מומלץ).

השיר הזה פוגע מתחת לחגורה, האנשים שעזבו, האנשים שלא הייתי שם בשבילם, שלא יכלתי לעזור להם, שלא הצלחתי להציל, אלה שלא יכלתי לתת מספיק מעצמי ומה שיכלתי היה בעיקר הכאב ושריטות מהגלדים של החיים שלי, הכנסתי אותם ובעיקר אותן ל"אמפריית האפר" שלי. ובסוף כל זה המחשבה הקסומה שמלווה אותי כבר שנים, לעזוב הכל, להשאיר את כל הכאב וגלדים מאחור ולסוע רחוק מכאן, להתחיל הכל מהתחלה, טאבולה ראסה.

דווקא מה שלא ציטטתי מהשיר הוא השורה על המחשבות השבורות, הראש מלא בהן, ברעש סטטי בלתי פוסק של כיוונים, כאבים, רצנות, אהבה עצמית ושנאה עצמית, דחייה ומשיכה לעולם ולאנשים שמאכלסים אותו. כמו גיבור הסיפור "סוף הדרך" של ג'ון בארת' שמדבר על זה שאין כל מניעה להאמין במשהו וגם בהפך הגמור שלו בו זמנית.

ראיתי אתמול את הסרט על ג'וני קאש, איש מרתק עם קול עמוק ומדהים (רסיס מחשבה על הימים שהייתי משתמש בבאסים שלי בצורה שגרמה הנאה מרובה לנשים מסויימות), השחקנים מצויינים (ויפים, יש לציין), הצילום טוב, ניכר שהתסריט נכתב ע"י הבן שלו מאשתו השניה, כי אישתו הראשונה מתוארת בצורה לא מחמיאה.

קל לראות שאני לא מצליח להיות עקבי במחשבות שלי, הן מאוד אסוציאטיביות ולפעמים קשה לראות את הקשר בינהן, גם בגלל שיש חלקים שמגשרים בינהם שלא יוצאים החוצה ואסור שיצאו. אור השמש לא מרפא הכל.