בין הכתלים

לפני כעשור, התמחתי במשרד עורכי דין בינוני במרכז. כבר במועד ראיון הקבלה, לא יכולתי שלא להבחין במבט החודר,בעיניים הצנופות והבוחנות ובשפה העליונה הקופצת. היא השרתה בי מתח, אולי חרדה. 

לא, היא לא הייתה המראיינת, גם לא עורכת דין במשרד. היא היתה מזכירה, אשר וכפי שיתברר לי בדיעבד, החליטה לקדם את עצמה לתפקיד מנהלת המשרד. היא היתה משדרת פקודות קצרות למזכירות, אך גם לצוות עורכי הדין ואף לשותפים.

בשנת ההתמחות לא נרשמו בינינו אירועים מיוחדים. כן, היא הטילה עלי לעיתים משימות פקידותיות, דרשה ממני להשיב לטלפונים משרדיים במקומה וכיוצ"ב, אך לא היה בכך דבר מיוחד, היות וכך היא נהגה גם ביתר עובדי המשרד.

ידעתי שנרקמים בינינו יחסי קרבה, שעה שהיא ביקשה ממני תכופות חוות דעת על הופעתה החיצונית ועל מלבושיה. היא נהגה ללבוש מגפיים גבוהות, במשך מרבית עונות השנה ושמלות צמודות. ממרום שנותיה (נשקה ל-50), ניכר היה שיופיה כבר הועם במקצת, אך חומרת סברה וגזרתה נותרו צעירים ורעננים.

לאחר ההתמחות, שבתי לעבודה במשרד. חיש קודמתי לתפקיד ניהולי זוטר, דבר אשר דרש מני לנהל גם צוות מזכירות קטן- בהתאם לצרכי המחלקה.

יום אחד, משלא עמדו מזכירות המחלקה בעומס הדרוש, ביקשתי מהן לגייס מזכירה נוספת, לסייע בטיפול בעבודה. היתה כבר שעת אחר צהריים מוקדמת, כאשר נכנסה "מנהלת המשרד" למשרדי, התיישבה ברגליים משולבות על שולחני ונתנה בי חיוך רומז סוד.

בעודי מקליד את התיקונים בבקשה דחופה שעמלנו עליה ולאחר כדקה של שתיקה, הרמתי את ראשי, נתתי בה מבט ושאלתי לפשר הביקור. 

היא לא השיבה והוסיפה לחייך. המשכתי בעבודתי מספר רגעים ואז שמעתי את קולה, עדין ורך מהרגיל, שואל אותי, מי התיר לי לגייס מזכירה נוספת למחלקה. 

השבתי לה שהעומס והדחיפות הכתיבו זאת ובכל אופן,  ביקשנו מתנדבת על בסיס פניות. 

היא קפצה את שפתה התחתונה, נתנה מי מבט נוסף ושבה לשתיקתה. לפתע, מבלי לאמר דבר נוסף, היא קמה ממקומה, הקיפה את שולחני, סובבה את כסאי אליה וסטרה לי סטירה על לחיי. היא חייכה שוב, הנמיכה את פניה אל פני והודיעה לי שלא אעשה זאת שוב. הסטירה לא היתה חזקה, אך הותירה אותי בעלם ובהלם.

למחרת בבוקר, היא נכנסה למשרדי בבוקר, אולצת ומחייכת. היא סגרה את הדלת וסיפרה לי, כי תכננה לסטור לי מהיום שהגעתי לראיון ההתמחות במשרד. שאלה אם תוכל לעשות זאת שוב...

עוד מילדות לא הקפדתי על שמירת הסדר והניקיון. בהתאם למיטב המסורת של הילדות הכפרית,  יחף הסתובבתי, בבוץ וביצות התפלשתי (שלוליות גדולות בחצר המשק שגבולותיהן נמתחו כמיטב דמיון הילדות), ממאן וממעט להתקלח וכל כולי פרא של מרחבים ושדות.

בהגיעי לבכרות, העתקתי את מנהגי הילדות לפנים ביתי, לדירה הראשונה שקבעתי בה את מיטתי. היתה זו אהבת אמת, אך כאהבה ראשונה, גם סוערת, קשה ומרירה. בגדים הונחו בסדר מופתי ומאורגן של תוהו ובבוהו ברחבי הדירה. בקבוקי שתיה ריקים הפכו לאגרטלים נטולי פרחים. בכדי לא לקפח בחרדת הבדידות את כלי האוכל והמטבח, שמרתי ואחסנתי אותם יחדיו בכיור הדירה. תדיר איבדתי ומצאתי בדירה חפצים ישנים, מזכרות מתקופות עברו.

לאחר שחרורי מהצבא, ביקשתי לשנות מנהגי חול אלו ולהביא לדירה את קדושת הסדר והניקיון. באמת שניסיתי. יש שאומרים שאף רכשתי במיטב כספי מגב חדש, כזה שנלחם בכל כוחותיו בכל טיפת מים סוררת הנגררת בחרדה על רצפת הסלון.

לא צלחה דרכי החדשה. כאפיקורס, כמזרק המאתר באפילה וריד, שבתי לדרכי הקדומה.

באותם הימים, אירחתי מדי פעם בדירתי בחורה נאה, מבוגרת ממני במספר שנים. באחד הביקורים, גלשה השיחה למצבה של הדירה. היתה זו מהתקופות הוולקניות ביותר שידעה הדירה. בעודה מגששת אחר מקום לשבת, תהתה הבחורה, אולי בינה לבינה, אך בקול רם, האם יש לי ולדירתי תקנה. 

הודעתי לה, בקול שכבר החל להישבר מחמת התחינה, כי עליה לקחת אחריות על יחסי עם הדירה. הבחורה שאלה, ספק רמזה, האם אני מצפה שהיא תכה בראשי עם מקל. לא, השבתי לה, אך שתי סטירות בהחלט יעזרו. כך נכרת לו הסכם שכולו ריגוש וציפיה. מדי שבוע, במועד מוסכם וקבוע, היתה  עורכת הבחורה "ביקורת", בכדי לבחון את מצבה של הדירה. במידה והיתה הדירה שרויה במצב של מתח ומאבק עימי, זיכתה אותי הבחורה בשתי סטירות לחי. 

לא כחד, כי באותה העת, הדירה ואני הגענו דווקא להבנה ולהפוגה ביחסים הטעונים בינינו. מחד, שמרתי על סדר יחסי, בכדי לא להסגיר בפני הבחורה את כוונתי האמיתיות. מנגד, דאגתי למפגשים תכופים ושכיחים בין הבחורה לבין לחיי. במשך מספר חודשים נמשכה ביקורת הדירה. סטירות לא מעטות זכיתי לקבל ממנה. 

מאז עברתי דירות רבות ושונות. בבגרותי דהיום, יחסי עם דירות הרמוניים ונוחים בהרבה. אך אין ביחסים אלו את הפראות, התשוקה, האהבה, הכמיהה, כמו אלו ששררו ביני ובין דירתי הראשונה. 

עם הבחורה לא שמרתי על קשר. גם עם הדירה לא.

חוויות מעצבות (לא כרונולוגיות), פרק 1. 

בן 24 בזמנו, צעיר וזב חותם, חסר ניסיון אמיתי ומשמעותי עם העולם. סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. 
התבקשנו לחבור לקבוצות של 3 תלמידים, כל קבוצה, בכדי לעבוד על פרויקט קטן ב- ++ C. התחברתי עם בחור ובחורה. בסחורה לא הייתה יפה במיוחד, אבל הילך בה מעין קסם חדש, מיוחד, שסיקרן ועורר אותי .נרקמו בינינו כבר יחסי קרבה וידידות ושוחחנו מדי פעם על עניינים הקשורים בלימודים ובשגרת החיים.
כולנו הסכמנו להיפגש במעבדת המחשבים, בכדי לעבוד על הפרויקט. השותף הגברי שלנו היה אחד התלמידים המתקדמים החזקים של השנתון. הוא הגיע מוקדם למעבדה וכבר הצליח לבדו להרכיב את מסגרת הקוד של הפרויקט. במועד שאני הגעתי והחלתי קורא את פרטי מהות הפרויקט, הוא כבר היה שקוע בכתיבת הקוד, דבר אשר הותיר אותי חסר תועלת למעשה. ולא שאני מתלונן. שמחתי לקחת כסא במחשב ליד השותף, לגלוש באינטרנט ובעצם לשרוף זמן.
הבחורה הגיעה למעבדה מאוחר אף ממני. היא לקחה כסא במחשב מרוחק מאתנו וביצעה במשך מספר דקות כמה מטלות. לאחר מספר דקות, היא ניגשה אלינו, נעמדה מאחורי שנינו, לקחה לידה את תיאור הפרויקט והחלה לקרוא אותו. היא שאלה את השותף, בסקרנות רבה, כיצד מתקדמת המטלה. הוא השיב כי הוא מתקדם לפתרון מלא.

היא עמדה שקטה למשך כ -15 שניות, בוחנת בענין רב את צג המחשב של השותף. אז היא פנתה אלי ושאלה אותי מה אני עושה. עניתי לה, תוך כדי קריאת פוסט בפורום כלשהו, שלא הרבה בעצם. היא בחנה באותו ענין את צג המחשב שלי במשך זמן דומה כמו את מחשב השותף ולבסוף שאלה אותי, מדוע איני מסייע בפרויקט. חייכתי לעצמי והשבתי שגם היא לא בדיוק מסייעת לו.

שתיקה של שניה לכל היותר ואז בקול רך אך תקיף, היא שאלה אותי אם אני רוצה לחטוף סטירה. לפני שהספקתי להשיב ואף לתהות בשאלה , היא סטרה לי מאחור, ישירות על הלחי. שאון המפגש בין ידה ולחיי הדהדה במשך מספר שניות בחלל החדר. השותף שלנו הסתכל עלינו במבט שכולו הלם ותדהמה. היא המתינה מספר שניות ואז שאלה אותי, בקול תקיף יותר, האם היא יכולה לסטור לי שוב. ושוב, מבלי לחכות לתשובה, קיבלתי סטירה חזקה נוספת מאחור.

היא הלכה חזרה אל המחשב שעבדה עליו קודם והתיישבה בכסא, כאילו שקועה באופן טבעי במטלות שעליה להשלים. קפאתי במשך זמן ממושך, שלי נראה כנצח, אך היה ודאי לא יותר מכעשרים שניות. לא בדיוק הבנתי מה התרחש. מחשבות באו והלכו בקצב מסחרחר. השותף, החדר, המחשב, הפרויקט, הפורום, כולם נעלמו לתוך בליל של זמן ומקום, שקועים בערפל לא מוחשי. הסבתי את פני לשירותים שמוקמו, באופן כה נוח, דלת ליד חדר המעבדה. נעמדתי מול המראה, מבולבל ותוהה, רק כדי להבין, שחיוך גדול נמשך על פני (האדומים) ושגבריותי התעוררה במלוא הדרה לחיים משל עצמה.

מכאן, הוביל אותי כח קדום וקמאי, יצר , ליבידו של עונג וסיפוק.
יצאתי מחדר האמבטיה והתיישבתי בשקט ליד הבחורה, בוהה במסך שלה. היא חיכתה כ- 10 שניות ומבלי להוציא כל הגה, נתנה לי סטירה חזקה בפנים, אשר היתה אף חזקה מהסטירות הקודמות.

היא סטרה לי 5 סטירות נוספות באותו יום. אני זוכר כל אחת ואחת.