לפני כעשור, התמחתי במשרד עורכי דין בינוני במרכז. כבר במועד ראיון הקבלה, לא יכולתי שלא להבחין במבט החודר,בעיניים הצנופות והבוחנות ובשפה העליונה הקופצת. היא השרתה בי מתח, אולי חרדה.
לא, היא לא הייתה המראיינת, גם לא עורכת דין במשרד. היא היתה מזכירה, אשר וכפי שיתברר לי בדיעבד, החליטה לקדם את עצמה לתפקיד מנהלת המשרד. היא היתה משדרת פקודות קצרות למזכירות, אך גם לצוות עורכי הדין ואף לשותפים.
בשנת ההתמחות לא נרשמו בינינו אירועים מיוחדים. כן, היא הטילה עלי לעיתים משימות פקידותיות, דרשה ממני להשיב לטלפונים משרדיים במקומה וכיוצ"ב, אך לא היה בכך דבר מיוחד, היות וכך היא נהגה גם ביתר עובדי המשרד.
ידעתי שנרקמים בינינו יחסי קרבה, שעה שהיא ביקשה ממני תכופות חוות דעת על הופעתה החיצונית ועל מלבושיה. היא נהגה ללבוש מגפיים גבוהות, במשך מרבית עונות השנה ושמלות צמודות. ממרום שנותיה (נשקה ל-50), ניכר היה שיופיה כבר הועם במקצת, אך חומרת סברה וגזרתה נותרו צעירים ורעננים.
לאחר ההתמחות, שבתי לעבודה במשרד. חיש קודמתי לתפקיד ניהולי זוטר, דבר אשר דרש מני לנהל גם צוות מזכירות קטן- בהתאם לצרכי המחלקה.
יום אחד, משלא עמדו מזכירות המחלקה בעומס הדרוש, ביקשתי מהן לגייס מזכירה נוספת, לסייע בטיפול בעבודה. היתה כבר שעת אחר צהריים מוקדמת, כאשר נכנסה "מנהלת המשרד" למשרדי, התיישבה ברגליים משולבות על שולחני ונתנה בי חיוך רומז סוד.
בעודי מקליד את התיקונים בבקשה דחופה שעמלנו עליה ולאחר כדקה של שתיקה, הרמתי את ראשי, נתתי בה מבט ושאלתי לפשר הביקור.
היא לא השיבה והוסיפה לחייך. המשכתי בעבודתי מספר רגעים ואז שמעתי את קולה, עדין ורך מהרגיל, שואל אותי, מי התיר לי לגייס מזכירה נוספת למחלקה.
השבתי לה שהעומס והדחיפות הכתיבו זאת ובכל אופן, ביקשנו מתנדבת על בסיס פניות.
היא קפצה את שפתה התחתונה, נתנה מי מבט נוסף ושבה לשתיקתה. לפתע, מבלי לאמר דבר נוסף, היא קמה ממקומה, הקיפה את שולחני, סובבה את כסאי אליה וסטרה לי סטירה על לחיי. היא חייכה שוב, הנמיכה את פניה אל פני והודיעה לי שלא אעשה זאת שוב. הסטירה לא היתה חזקה, אך הותירה אותי בעלם ובהלם.
למחרת בבוקר, היא נכנסה למשרדי בבוקר, אולצת ומחייכת. היא סגרה את הדלת וסיפרה לי, כי תכננה לסטור לי מהיום שהגעתי לראיון ההתמחות במשרד. שאלה אם תוכל לעשות זאת שוב...
