עוד מילדות לא הקפדתי על שמירת הסדר והניקיון. בהתאם למיטב המסורת של הילדות הכפרית, יחף הסתובבתי, בבוץ וביצות התפלשתי (שלוליות גדולות בחצר המשק שגבולותיהן נמתחו כמיטב דמיון הילדות), ממאן וממעט להתקלח וכל כולי פרא של מרחבים ושדות.
בהגיעי לבכרות, העתקתי את מנהגי הילדות לפנים ביתי, לדירה הראשונה שקבעתי בה את מיטתי. היתה זו אהבת אמת, אך כאהבה ראשונה, גם סוערת, קשה ומרירה. בגדים הונחו בסדר מופתי ומאורגן של תוהו ובבוהו ברחבי הדירה. בקבוקי שתיה ריקים הפכו לאגרטלים נטולי פרחים. בכדי לא לקפח בחרדת הבדידות את כלי האוכל והמטבח, שמרתי ואחסנתי אותם יחדיו בכיור הדירה. תדיר איבדתי ומצאתי בדירה חפצים ישנים, מזכרות מתקופות עברו.
לאחר שחרורי מהצבא, ביקשתי לשנות מנהגי חול אלו ולהביא לדירה את קדושת הסדר והניקיון. באמת שניסיתי. יש שאומרים שאף רכשתי במיטב כספי מגב חדש, כזה שנלחם בכל כוחותיו בכל טיפת מים סוררת הנגררת בחרדה על רצפת הסלון.
לא צלחה דרכי החדשה. כאפיקורס, כמזרק המאתר באפילה וריד, שבתי לדרכי הקדומה.
באותם הימים, אירחתי מדי פעם בדירתי בחורה נאה, מבוגרת ממני במספר שנים. באחד הביקורים, גלשה השיחה למצבה של הדירה. היתה זו מהתקופות הוולקניות ביותר שידעה הדירה. בעודה מגששת אחר מקום לשבת, תהתה הבחורה, אולי בינה לבינה, אך בקול רם, האם יש לי ולדירתי תקנה.
הודעתי לה, בקול שכבר החל להישבר מחמת התחינה, כי עליה לקחת אחריות על יחסי עם הדירה. הבחורה שאלה, ספק רמזה, האם אני מצפה שהיא תכה בראשי עם מקל. לא, השבתי לה, אך שתי סטירות בהחלט יעזרו. כך נכרת לו הסכם שכולו ריגוש וציפיה. מדי שבוע, במועד מוסכם וקבוע, היתה עורכת הבחורה "ביקורת", בכדי לבחון את מצבה של הדירה. במידה והיתה הדירה שרויה במצב של מתח ומאבק עימי, זיכתה אותי הבחורה בשתי סטירות לחי.
לא כחד, כי באותה העת, הדירה ואני הגענו דווקא להבנה ולהפוגה ביחסים הטעונים בינינו. מחד, שמרתי על סדר יחסי, בכדי לא להסגיר בפני הבחורה את כוונתי האמיתיות. מנגד, דאגתי למפגשים תכופים ושכיחים בין הבחורה לבין לחיי. במשך מספר חודשים נמשכה ביקורת הדירה. סטירות לא מעטות זכיתי לקבל ממנה.
מאז עברתי דירות רבות ושונות. בבגרותי דהיום, יחסי עם דירות הרמוניים ונוחים בהרבה. אך אין ביחסים אלו את הפראות, התשוקה, האהבה, הכמיהה, כמו אלו ששררו ביני ובין דירתי הראשונה.
עם הבחורה לא שמרתי על קשר. גם עם הדירה לא.