אני פוסע באדישות בין טורי האבן.
השמיים לא בוכים על אף אחד והציפורים דווקא מצייצות,
פעם יותר, פעם פחות, אף פעם לא בצורה יוצאת דופן.
כוח נסתר מכוון אותי בדיוק אליו ועוצר אותי מול קברו.
האותיות קצת דהויות, אבל בסך הכל בסדר.
מישהו היה כאן לא מזמן.
מבוכה קלה שוררת ביננו לרגע או שניים,
ואם באמת היה צורך לדבר סביר להניח שהיה יוצא לי משהו בסגנון של "אז מההה...".
אני מנסה להרגיש.
סוחט את עצמי בכוח, וכלום.
שריר לא זז,
לא בחוץ ולא בפנים.
רק גלגלי עיניי מטיילים הלוך ושוב,
סורקים באיטיות את הקהל הגדול הזה,
עדיין, כלום.
"ולנו עוד קוראים מתים", הם בטח חושבים.
אני משתעמם ומתחיל לשחק להם עם האותיות,
קפד ראשו, הוסף זנבו, משפטים מצחיקים ושמות מגוחכים.
דיי.
שומט מבט שוב,
מוותר ומנסה להיזכר,
רק להיזכר איך זה מרגיש להרגיש.
ליידו שוכב איזה בחור בגילו שמגלה לי שהתאריך הלועזי שזכרתי היה שגוי,
אני מודה לו על התיקון וחושב שהוא כבר הועיל לי יותר.
ואז, בלי התראה, לאט ובשקט,
הם קורעים את האדמה בידיהם הרקובות וזוחלים החוצה.
אתה הבאת את זה על עצמך, זה מתחיל,
אתה השארת אותה לבד, סמרטוט חסר-אחריות,
אני לא רוצה להיות הזֶכר שלך, וזה שוצף וקוצף,
לא יישאר לך זכר,
אני נבהל מהעוצמה,
עוקר אבן קטנה מהאדמה הרטובה,
מניח אותה על המצבה ועף משם.
בחלוף כמה שעות כבר עמדתי במרכז החדר התל-אביבי החדש שלי.
מזרון, שידה קטנה, טלוויזיה וכמה בגדים בשקית.
טוב מספיק בתור התחלה.
"חייב לחגוג את זה בזיון איכותי", ירה המוח שלי על אוטומט,
"הראשונה שתיכנס לכאן תהיה סימן להמשך".
לא שאני באמת מאמין בזה, אבל כנראה שזה היה חייב להיאמר,
כי שתי דקות אח"כ הגיעה הודעה בלונדינית, נמוכה וקטנטנה:
"מה מעשייך ברביעי בערב?"
עיר גדולה - יש. ועכשיו...