ערב אחד כנוס התכנסו,
הם, בניהם, ובני בניהם.
חלקם פניהם כסות כיסו.
חלק רצו לגלות פניהם.
הבמה האירה בתאורה קלה
ואז רץ מהר, לא רץ- שעט,
עלה לדוכן אדון קללה
ופתח את פיו: "קיבינימאט!"
"כוס עמק, זין, חרא, מניאק!
שתיפול לבור של נחשים!
הדודה איה, אינעל רבאק,
מתה, סעמק, ברפיון חושים."
דחף אותו משם מר כח
נבח בקול בס מאיים:
"חבורת יושבי בטל בנוח,
אני נלחמתי, ואתם?"
מהפינה, בקול מיוסר,
ענה בשקט מר כאבים:
"אתה, כח חברי היקר,
לא שרדת במרתפי העינויים"
ענה לו מעל כולם מר סבל:
"מה זה הקשקוש הזה?
אני נתתי טרמפ לאבל!
נראה אותך שורד את זה!"
הצטרפו כולם מיד לויכוח,
זעקו זעקה, ניסו גם לשיר,
כולם דיברו על עצמם ועלינו,
אבל את סבתא- איש לא הזכיר.
היו שם כולם: דוד חרב, דוד באסה,
וגם סבא בוגד, ואשתו של גנב.
והדודה חושך, שמברן לפה טסה,
ואמא של צער, וכמובן כבוד הרב.
המולה כשם שעלתה כך נגוזה,
וסבתא איה, שעברה את דולורוזה
יושבת על קערת במבה עם אלוהים,
צופה בפרק הבא של "חברים".
מאת האחד של אחד ואחת.