מבבלגת לעצמי את השכל

מכריחה אותו לשיר לי,לוחצת עליו פליי והוא מתחיל לדבר על פקק תנועה. ככה הוא מחליט לפתוח,אח"כ תגיע תחרות כלבים,אבל בכללי הוא עומד על נייר.
אביתר בנאי,
הרבה זמן שלא חשתי רעבה להקשיב לו.הלילה זה קורה.
הרבה זכרונות של שכרון עולים איתו,אני כמעט ויכולה להריח רגעים של אושר,רגעים של בדידות,רגעים שלי צעירה יותר.פחות מפוקסת ברצינות ויותר מתגלגלת מצחוק,ומגלגלת ג'וינטים.כשמתחשק.
אני בתוך שינוי,משהו בדנא של הסביבה שלי משתנה,סוג של הריון.
לא יודעת אם יצא מזה תינוק,בכל מקרה נולדים חיים,אחרים.חדשים בעיקר.
תפאורת חיי השתנתה במו ידיי,פרי ליבי,או פרי בילבולי.עוד לא החלטתי.ימים יגידו.
אחרי הפסקה מהמציאות,סטאז' בחו"ל,רעידת אדמה חזקה שהפילה בניינים בתוכי,הודו אחת ושמש אינסופית.חזרתי אחרת. מתוקנת יותר,מקולקלת יותר,בטוח לא מכולכלת יותר.עובדת על זה...
לא פשוט לבנות מחדש
החלטתי שדי לרחמים עצמיים,כבר שבועיים שהדלקתי נר אל מול החושך הגדול והבנתי שחלאס לשקוע,גם ככה החורף הזה עצלן.
פסטיבל של ניחוחות חדשים,את הרי נפתלי החלפתי בהרי ירושלים,וההיא שהייתה הכי קרובה אליי כבר לא שם.
כמה אנשים יכולים לשנות את האינטרקציה הפנימית.
אני צמאה לאנשי האמת,האנשים שהיו קרובים אליי ביומיום שלי,מחפשת אותם כאן,המגנט שלי עוד לא מצא את הקוטביות שאליה הוא שואף,אבל יש סבלנות,יש גם סבל בסבלנות,מחכה בעשייה.
דברים מגיעים בקצב שלהם.
פעם היו לי מקצבים של תוף,היום זה יותר רטט סמוי,כמו נשימה עדינה שבקושי מורגשת.
נשימה כמו נשימה מחייה,אז אני לא מקטרת.
תהני-זה מה שיש
תסתכלי על היש
תשאפי אויר נקי לריאות ותרגישי שהכל בתוכך,הכל בתוכך הכל בתוךךךךך
מה עם מה שבחוץ??? כן כן קשור לתוך,קשור. הכל קשור
קשה למצוא קשר,הכל רפוי.גם רפיון זה חשוב.
מעיין של דואליות,דיבורים על יין ויאנג,דיבורים על מנגינת הלב.
אחרי חיים בא המוות,אחרי המוות נולדים החיים
הכל תנועה,לעיתים מפרכת,לעיתים מפרקת,לעיתים מפריחה.את השממה.
נשמה מחפשת מזור
לב מבקש אהבה
גוףמבקש חיבוק
החיוך חייב להישאר בתוך העיניים. כי ככה אני,אופטימית,גם כשאני פסימית.
מתנגדת לכח המשיכה,מנסה למשוך גבוה לשמיים הפנימיים שלי,אחרי הכל שם מרגישים את הקלילות,ונמאס לי מהכובד.
כרגע יש לי כסא מפלט,עבודה עם הגוף,יוגה,סיבולת לב ריאה,ברגעים כאלו אני מרגישה שיש לי לב פועם,יש בתוכי חיים,גם אם הנשמה מרגישה סטטית כרגע.יש ריח באויר שהחורף מנסה להחביא.
ההתכנסות מובילה לפריצה,אני לא אבול.
מנבאה.הנבואה תתגשם.מבטיחה לעדכן.את עצמי בעיקר...

אמונה.
תקווה.
אהבה.

נפתחים שערי שמיים

מתחילה להוביל מהלך.

מפאסיב אורדר
לאקטיב אורדר

קצת הפעלת אנדרנלין וההתמכרות לתנועה מתחילה.

הגיע הזמן

פתחו לי שער לרחף על האדמה

כמה קשה למצוא שתיקה כשמחפשים דיבור
כמה קשה להיות בשקט כשרוצים את הצליל
כמה קשה לדבר אחרי שמתרגלים לשתיקה
כמה קשה להבין שהשתיקה משתקת . לעיתים.
כמה קשה להתרגל לגלגול החדש.
כמה קשה שהשקדים שלך מבטאים את הנפש..
ומשלשים את עצמם רק בכדי שיהיה לי תירוץ מוצדק באמת
לשתוק.
on & on

ליד ה'

השחר עולה מחצות הליל פה אצלי.

יש מצב שהשמש תאיר לי מחר פנים.

וכשאני עייפה
הלב מתחיל ללחוש

איך אני מתחילה לסדר את הסדר שבבלאגן?
איך אני מתחילה בכלל לבלגן את הסדר שלא בסדר?
איך מתחילים לנשום?

הכאב יכול לעשות לי צמרמורת של עונג
כרגע זה לא המצב.
שכחתי הכל
בעיקר את הצחוק שלי
המתגלגל
המתפרץ מתוך געש של אש.

ייאוש מכלה בי אש
האש צמאה למים
המים מצמיחים בי כעס
הכעס לא מצליח לכוון את המטרה
.
לא מפסיקה לבכות
אחרי שהייתה בצורת
זה מבהיל אותי.
לא רגילה.

המשפחה לא רגילה לראות את גברת חוזק שלהם כבויה.
כבויה כמו לילה ללא ירח.
מושיטים ידיים,אני נמשכת לחיבוק שהתהום מושיטה
הלב במצוקה.
כן כן
הלכתי לאיבוד.
מודה.
חייבת להודות

המחשבות התעייפו מלרבוץ להם בעומס שיש לי בראש
פרחו כמו פיות ועזבו אותי עם השדים.

כמה שאני לבד.
מעולם לא חוויתי עוצמה כזו של לבדות,למרות הידיעה שאני הכי לא בודדה.

גם אני לא עם עצמי.
מפורדת.
ריקה .

על האוטובוס לעיר הקודש,הדמעות כאילו השתחררו מהרסן קובעות לי עובדה שיש לשטוף את הלחיים
במלח כבוש.
מערכת החיסון שלי לא עומדת בזה
עצירות מנטלית ופיסית
תיאבון של כלום מחפשת לאכול רגש.
הרגשות בשביתה
לפחות הסטודנטים קיבלו את מבוקשם.

השמש ניראית לי זרה פתאום.
פתאום ורעמסס.

צדיק אחד מרצה על הלב
ואני שואלת מה זה בכלל?

כבר לא קוראים לזה מלנכוליה.
המילה הזו נדושה אצלי
התחושה יותר.
מיום ליום התהום הולכת ונפערת
אבל אני לא בתוכה.
הלואי והייתי.
אוטוסטרדה של חיים ואני על השוליים,מביטה מהצד.
מפחיד לאבד את הטעם,ואני אחת שאוהבת שוקולד.
"טעם החיים",התרגשויות ותעופות למינהן מתרחקות ממני
פרחים קמלים צומחים לי בלב
יש שעות בהן אני מנסה להרים את עצמי,דו שיח שכזה,מלטפת ומחבקת בחיוך מאולץ,רק בכדי לחכות לבוקר הבא ואז אולי להרגיש את הזריחה.זה לא קורה לי.
כבר הייתי שם,הייתי בתהומות של שדים ומכשפות.
חשבתי שכבר שום דבר לא יפחיד אותי
עכשיו אני מפחדת מזה שאני לא מפחדת.
אין בי טיפת חיות,אין בי טיפת אושר
הכי מפחיד שהתקווה גוועת,זה רגע מפחיד,רגע של שקט אינסופי.
רגע מת.
חשבתי לכתוב ולפרוק כאן
ושמה זין על מי שנכנס לדכאון מהפוסט הזה,
זה רק בשבילי
וגם לזה אין לי כח.

כמה פתטית