מבבלגת לעצמי את השכל

כבר לא קוראים לזה מלנכוליה.
המילה הזו נדושה אצלי
התחושה יותר.
מיום ליום התהום הולכת ונפערת
אבל אני לא בתוכה.
הלואי והייתי.
אוטוסטרדה של חיים ואני על השוליים,מביטה מהצד.
מפחיד לאבד את הטעם,ואני אחת שאוהבת שוקולד.
"טעם החיים",התרגשויות ותעופות למינהן מתרחקות ממני
פרחים קמלים צומחים לי בלב
יש שעות בהן אני מנסה להרים את עצמי,דו שיח שכזה,מלטפת ומחבקת בחיוך מאולץ,רק בכדי לחכות לבוקר הבא ואז אולי להרגיש את הזריחה.זה לא קורה לי.
כבר הייתי שם,הייתי בתהומות של שדים ומכשפות.
חשבתי שכבר שום דבר לא יפחיד אותי
עכשיו אני מפחדת מזה שאני לא מפחדת.
אין בי טיפת חיות,אין בי טיפת אושר
הכי מפחיד שהתקווה גוועת,זה רגע מפחיד,רגע של שקט אינסופי.
רגע מת.
חשבתי לכתוב ולפרוק כאן
ושמה זין על מי שנכנס לדכאון מהפוסט הזה,
זה רק בשבילי
וגם לזה אין לי כח.

כמה פתטית