מבבלגת לעצמי את השכל

איך אני מתחילה לסדר את הסדר שבבלאגן?
איך אני מתחילה בכלל לבלגן את הסדר שלא בסדר?
איך מתחילים לנשום?

הכאב יכול לעשות לי צמרמורת של עונג
כרגע זה לא המצב.
שכחתי הכל
בעיקר את הצחוק שלי
המתגלגל
המתפרץ מתוך געש של אש.

ייאוש מכלה בי אש
האש צמאה למים
המים מצמיחים בי כעס
הכעס לא מצליח לכוון את המטרה
.
לא מפסיקה לבכות
אחרי שהייתה בצורת
זה מבהיל אותי.
לא רגילה.

המשפחה לא רגילה לראות את גברת חוזק שלהם כבויה.
כבויה כמו לילה ללא ירח.
מושיטים ידיים,אני נמשכת לחיבוק שהתהום מושיטה
הלב במצוקה.
כן כן
הלכתי לאיבוד.
מודה.
חייבת להודות

המחשבות התעייפו מלרבוץ להם בעומס שיש לי בראש
פרחו כמו פיות ועזבו אותי עם השדים.

כמה שאני לבד.
מעולם לא חוויתי עוצמה כזו של לבדות,למרות הידיעה שאני הכי לא בודדה.

גם אני לא עם עצמי.
מפורדת.
ריקה .

על האוטובוס לעיר הקודש,הדמעות כאילו השתחררו מהרסן קובעות לי עובדה שיש לשטוף את הלחיים
במלח כבוש.
מערכת החיסון שלי לא עומדת בזה
עצירות מנטלית ופיסית
תיאבון של כלום מחפשת לאכול רגש.
הרגשות בשביתה
לפחות הסטודנטים קיבלו את מבוקשם.

השמש ניראית לי זרה פתאום.
פתאום ורעמסס.

צדיק אחד מרצה על הלב
ואני שואלת מה זה בכלל?