מבבלגת לעצמי את השכל

התעורר לי היצר
וזה ממש מדגדג.

נשפכת עליי השראה עכשיו. יותר מהשראה - צורך.
צורך לכתוב.
פעם,בגלגול אחר,הייתי חוטפת את הצורך הזה ומנגנת על המקלדת כשהקירות בבית היו נהנים לצפות ולמסגר אותי לתוך חופש יצירה.
ברגעים כאלו הייתי שמה מוסיקה שעוזרת לי לפתוח חלון נסתר וגלוי וחווה את התוך שלי תוך כדי הכתיבה.
הרבה זמן זה לא תקף אותי כמו שזה תוקף אותי עכשיו.
הרבה זמן לא הרגשתי שמרב שהלב מתפוצץ אני חייבת לכתוב ע"מ לאסוף את כל הצבעים והרגשות שיש בתוכי למועצת המילים המפוזרות בתוך פוסט סמלי ..
.
לקחתי החלטה
החלטה לעשות,ליצור,להשתדרג,להתפתח,להיפתח,להבין ולהתקדם.
לקחו שבועיים עד שהעולם אסף את עצמו לתוכי והסתנכרן איתי והנה זה קורה.
הסבלנות השתלמה ואני מתחילה לקבל שכר הולם.
אני מפצה את עצמי בעשייה,בהחלטה לעמוד על הרגליים ולהתחיל לעשות.אין תחושת גדלות יותר עצומה מזו.
כל העולם שולח לי אותותיו ומגיעים אנשים שמראים לי אותי על השביל הנכון.
הבחירה שלי הייתה נכונה ,המקום שבו אני נמצאת הוא המקום שבו אני אמורה להיות,הייתי צריכה לעבור קושי שסחט ממני כמעט את כל התקווה,הייתי על סף ייאוש ואז הגיעה הפריצה.זה היה מבחן של כוחות גדולים מעליי . העולם ביקש לראות עד כמה אני רוצה להתעצם,עברתי בהצלחה.
.
חנוכה החל השנה בתזמון מאוזן כ"כ : ביום הכי קצר בשנה,עם זמן החושך הכי גדול נדלק לו הנר הקטן הזה שבא לומר שבכל שיא מגיע שינוי...בתוך החושך הגדול נולד אור קטן שמתחיל לגבור .
החושך תמיד בנמצא,החושך הוא פסיבי,סטטי כמעט,את האור צריך ליצור,האור הוא אקטיבי.
אני מדברת אמנם על אור מול חושך,אבל זה תופס לגבי כל דבר בחיים.
.
לפני חודש,כמעט עיוורון,חוסר חוש כיוון,חוסר התמצאות במרחב הפנימי שלי,חוסר אהבה עצמית,חוסר חשק.
האויר היה רק כזה שמנטרל אותי ממוות אמיתי ,עומדת בתחנת אוטובוס,בינייני האומה מציגיםשעון ענק על הקיר שמסמן לי כמה החיים מבוזבזים נכון לעכשיו,דמעות בעיניים מתחושת אבדון,מבקשת סימן שיראה לי את הדרך.
פתאום נשמע קול.....
"קול ששון וקול שמחה,קול חתן וקול כלה"
איש זקן,עם רמקול מדונה,לצווארו תלוי חוט עם קרטון שעליו כתוב:"הכהן המזמר",אוחז תוף בידו,שר שירים ומקבץ נדבות.
מקבץ נדבות ומנדב משמחתו לסטטיות החיכיון בתחנת אוטובוס.
משהו בו הימם אותי. בהיתי בו מרחוק...
אט אט הוא התקרב לכיווני,והרגשתי איך פתאום הצד השמאלי של זוג השפתיים שלי משתנה,מתחיל לצמוח ולהתרחב. בעודו ממשיך לשיר ולהתקרב,כבר לבשתי חיוך גדול על פניי.הוא נעצר מולי,חייכתי,הוא חייך והמשיך לדרכו.
לאחר כמה דקות הוא שב,הביט בי ואמר:"יש לך חיוך אמיתי,חיוך שיפתח לך הרבה דלתות.תזכרי נשמה יקרה שהשמחה היא המרפא לכל המכאובים,תשמחי תמיד.תהיי תמיד בשמחה"
אני לא אשכח לו את זה.
משהו בתוכי התחיל להתעורר,בחרתי לראות את האלוהים שמתגלה באנשים.ראיתי זאת כמשימה,את במקום הנכון אמרתי לעצמי...קיבלת את האישור,עכשיו תתחילי לפעול.
.
עבר חודש...
החיים החדשים שלי פה בהרי ירושלים מתחילים לרקום עור וגידים,4 שנים של לימודים מתחילות לבוא לידי ביטוי .כל הכלים שרכשתי מתחילים לשמש אותי והמטופלים כמו ניצני זרעים מתחילים לפרוץ את האדמה.
מתחילה להתעצם,לבחון את עצמי בתוך עולם ש4 שנים היה תאוריה,ועכשיו הוא הופך להיות חי.
אני מקבלת תמונה תלת מימדית של עצמי,של איך אני בתור מטפלת,של סיפוק אדיר בנתינת כלים לאנשים שבוחרים לרפא את עצמם.
זה פותח לי את הלב לרדיוס אינסופי.
.

היום ראיתי אותו,את הכהן המזמר.
שוב,כשחיכיתי בתחנה,אי שם בבינייני האומה
הוא עצר,
חייכתי לו את החיוך המפורסם
הוא שאל לשלומי..
התשובה ברורה
עניתי לו
"שמחה"

היה שם בית בין המבטים שלנו,היה משהו כ"כ קרוב ומחבק,כ"כ מוכר. כ"כ טהור.כ"כ אמיתי.
שוב אלוהים הופיע לי דרכו
רצה פידבק על השפע שהוא שופך עליי .

.

שנה חדשה

שנהיה מאושרים כולנו.
אמן.

איזה כיף לי!!!!!!!!!!!!!!!

בעיניים עצומות אני נפקחת אל החיים
מתחברת אל החופש במרכז הבטן שלי,
נזהרת,זוהרת,מזדקפת.


שני סוגי אורות:

השמש בחיי מאפשרת לי לראות את העולם בבהירות ויזואלית,מפרידה וחותכת את החיצון,אל מה שמחוצה לי ,אל מה שנתחם ע"י חוש הראייה הסובייקטיבי שלי

הירח בחיי מאפשר לי להיכנס אל מחוזות שחורים ולא מפורדים ,מעורבבים אחד בתוך השני באחדות החשיכה.שם הראייה הפנימית שלי מתחדדת,נאספת,מתאחדת אל הפנים,אל ההקשבה,אל המקור


כשם שמבט אל השמש יכול לסנוור,כך אני יודעת ששיעבוד לעולם המואר מסוגל לעוור אותי
כשם שמבט אל הירח יכול להזמין,כך אני יודעת שקיימת הזדמנות במקום הזה לראות את האמת.

דואליות.

המהות רחוקה מהעין,אך קרובה ללב
מה קורה כשהלב סוטה מהשביל? הסטייה מגיעה לעיתים על מנת לצאת מהמסגרת ולבחון דברים מחדש
הסדר שבאי סדר

תקשיבי - תשמעי.
אל תשמעי. תקשיבי.

עילוס שכל בשעות ערב קררררות.

"בכל לב של חורף נח אביב רוטט,ומאחורי רעלת כל לילה ממתין לו שחר מחייך"

חליל ג'ובראן.

נראה לי שבקרוב אננם את עצמי
ואהפוך להיות אנונימית שכותבת לעצמה.

ארד למצולות!

נות

תיקתוקים למינהם(תלוי איזה כמובן) תמיד הלחיצו אותי.
יש לי זכרונות ילדות שבהם אני מואילה בטובי להרפות מחרדת הנטישה וישנה אצל סבתי במושב
שם תהליך ההירדמות היה קשה מנשוא... תיק ותק שחודרים לאוזן ולאיזון הפנימי,המונוטוניות של הדבר העגול הזה שתלוי על הקיר לא מרפה,עקשנית בטירוף וממהרת לשום מקום.
זה היה משגע אותי
אני זוכרת רגעים של צהלה בזמנים בהם השעון היה סוחט לבטרייה את הצורה ומת.עד שהזמן היה עושה את שלו ואמא הייתה קונה אחת חדשה בכדי שהוא יוכל להמשיך בלתקתק עניינים.
לא מבינה....לא משעמם לו?מתקתק ללא הרף על צירם של מספרים ומתחקה אחר אורה של השמש.
.
מעולם לא אהבתי שעונים,על היד,על הקיר
תמיד השתמשתי בשמש,וכשאני ממש צריכה הנייד נכנס לתפקיד.

שעון הוא סה"כ סמל ,הוא דיקטטור לא קטן שמסדר את הטבע לתוך מספרים
אנחנו בני האדם אוהבים שליטה.צריכים את הסדר. רק שמרב שהפכנו מלאכותיים אנחנו שוכחים את הביולוגיה,את הידע העמוק שקיים בתוכנו ואת האינטילגנציה של הגוף שמרגיש בדיוק את הזמן שלו
לשתות,לאכול,לישון..
ו....
ללדת.

קיצר..
מה אני מזיינת ת'שכל?
סה"כ אני רוצה לומר שיש מצב שהתחלתי לשמוע תקתוק פנימי,אי שם בשדה הרחמים,עמוק בתוך הבטן.
וואי
גדלתי.

קטע