|
|
|
מלא השראה .
המון.
השראות תמיד באו לי בלילה..
רק שבלילות האחרונים הן מופנות לטובת איש אהוב ויקר שהעולם החליט לתת לי במתנה.
הלילה הוא יגיע מאוחר,ובינתיים מתפנה מקום להשקיף לתוכי.
ההשראה עדיין קיימת, הרי לילה עכשיו
והבלוג שלי לא מכיל אותה
והאמת?
אני מברכת על כך.
כמה שחיים מסוגלים להפתיע
כמה חשוב לתת מקום לתקווה
כמה כיף לחיות את הרגע שבו מכירים כי הסבלנות השתלמה.
כמה כיף להיות מאוהבת.
דממה מדממת
חיים.
הבלוג שלי בדממה.
אני בחיים.
הכי חיה שיש.
מתרככות,
העור מתלחלח
והלב פורח.
קשר בין תחתון לעליון.
ככה זה
"אלוהים
עשה שלא ינבוט הרע בתוכי"
פינת הצ'כונה...
בתור אחת שמוסיקה עבורה היא לא רק תחביב ,אלא נתיב
אז מן הראוי לציין ש...
גיליתי את הקול והמוסיקה מאחורי אישה חזקה מהחיים:
אהובה עוזרי.
כן..
אהובה.
פתאום משום מקום חשקה נפשי לשמוע מיהי,אחרי שאני כבר מכירה את הסיפור המדהים מאחורי הקול ..
קודם כל היא היחידה בארץ שמנגנת על בולבול טרנג שזהו כלי פריטה הודי ,שעליו למדה לנגן מלא פחות מראווי שנקר .
אח"כ גם הגיעה סרטן בגרון ונאלצו לכרות לה את מיתרי הקול,מה שלא מנע ממנה להמשיך להתעסק במוסיקה .
מ ד ה י מ ה.
כדאי לכל מי שבא לו להיכנס לגרוב מעונטז ואיכותי.
וזוהי פינת יואב קוטנר הראשונה והאחרונה פה בבלוג.
לא הייתי לבד.
עכשיו הוא מגיע,
מראה לי חיוך,צחור שיניים וצבע של שמש על עורו
יפה תואר. כ"כ יפה..
לוקחים את עצמנו לשטוף את המח במפל של כוכבים
פורסים סדין על הירדן
פכפוך של לבבות נבוכים מתיישבים על החושך
מתעטפת בשקט
הבירה נפתחת
מתגלה לו בעיניים שרואות ריח.
הוא לוחש לי כשפים ואני הופכת לקוסמת.
גוונים מתוקים של רוק ממצמצים לי את את מיצי הגרון שיבש לו לאחרונה.
רגע מושלם כששביל החלב מסתמן מעלינו,
גם בין הרגליים מסתמן אצלי שביל. שקוף וברור.
את המילים נשאיר למחר
עכשיו אני עכשיו. מחר אהיה מחר.
מטשטשת לעצמי את הגבול, הוא מסמן אותי בגבולות משלו.
כותב עליי בכתבי גוף בלתי ניראים. מוחשיים.
אח"כ בית.
נרדמת,
מעורסלת.
ואני אומרת נפלנו על שנאת חינם
אז אם זה כבר בחינם,
למה שלא נאהב?
עדיף.
all i need is the air that i brith
מישהי אחרת.
בשבועיים האחרונים יצא ממני איזשהו חלק,בו זמנית נוצקה יציקה של פלדה בתוכי.
אטומה לעצמי,משהו אחר מקיים אותי
הרגליים הולכות במקומי,הידיים בשלהן,הסיגריה מנשימה אותי.
משהו קורה..
גלגלי שיניים חלודים מתחילים לנוע בעצלתיים כמו לא הסתובבו מיליון שנה...
מתחילים לחרוק בתוכי.
כאילו אין לי מקום בתוכי,לא בא לי אפילו למרוד.
אני רק שורדת,לא מחפשת הנאות,אוכל טעים,חיוכים ואנשים...
על אוטומט. שבועיים ארוכים.
הכל עובר לידי,לא דרכי. כמעט הכל.
דועכת.
לאט.
מתפסמת כאילו אין מחר..
פאק!
זה קורה..
