מבבלגת לעצמי את השכל

"מאושר להתאפק אלייך"....

אני כ"כ מאושרת להתאפק אליך.
באופן מאוד מוזר זה מרגש אותי עד חיות.
הגעגוע עושה לי פרפרים.
ידעתי.

המון זמן שלא היה לי זמן עם עצמי.
ערב שלם מחכה לשערי הלילה שנהפתחים לאיטם רק עם עצמי.
אוטומטית הרגל ישן נכנס לפעולה ואני על המחשב.
דולה רגעי לבד לתוך מסך שחור ,מחפשת מילים בכדי ליצור דו שיח שקט עם עצמי.
כתיבה..
הכתיבה יוצאת ממני רק כשיש לי זמן איכות עם עצמי.
זמן נקי.
שלי ורק שלי...

פתאום כל הסודות צפים.
סודות גלויים מבקשים להיחשף לתוך שיח אצבעות מול מקלדת.

השראות באות לי בקלות כשאני לבד.

והבדידות?
רחוקה ממני אלפי שנות אור.

לילה מס' 2.

זמן ניתן למדוד בגעגוע.
געגוע לא ניתן למדוד בזמן.

הגעגוע מוביל בתוכי שבילים של עוצמה.
ככה זה כשהקרוב מרגיש הכי קרוב מן המרחק.

איזה ריח מזכירה (לאחד וחצי צופים שלי ) לכם פנימית של גלגל אפניים?
(בהנחה שלקורא וחצי שלי יצא להחליף פנימית כמובן)

וכלום לא יוצא.

זה לא קשור לכישורי כתיבה,
זה אני שלא בא לי לדבר בשקט יותר.

לא לתלות את חיי על בן אדם.
להיזכר
בלבד היום.


חור אורירי ומלא חורים
נושמת ולא מצליחה לאכלס את האויר
דליפת גז מצחינה חונקת לי את הקנה
אבנים בחזה.

נובט בי פחד,הדחף מרפה את המושכות
אנא
פחד
אל תנבוט לי בלב
אחרת הוא נסגר,
לא רוצה שייסגר,אני יודעת סגירות. יודעת יותר מדי טוב,
מרגישה איך אט אט אני מתחילה להתכווץ,איך האור בעיניים נכבה,איך אני הופכת קטנה ומחכה להתכדרר לתוך פינה.
לא רוצה!! הרבה זמן שלא חוויתי ככה
פתאום זה כ"כ מפחיד כשזה מגיע.

לזכור!
לא לתלות את כל חיי על בן אדם אחד
כי מה שתלוי נופל
.
אתמול התרסקתי מנפילה באופניים
ידיי,שהן כל חיי, איתן אני עובדת ,השתפשפו חזק בעפר.
נפלתי על אמת.
היום אני נופלת עם התחושות...
.
לא שוקעת לא שוקעת לא שוקעת....

מבקשת התרוממות.
מעצמי.
בעיקר..

שבהם מצב הרוח מריח כמו פריחת הדרים רעננה
ויש ימים..
שהרוח חסרת ריח
מתהלכת ריקה ללא חדשות חדישות ומרעננות.

זה המצב.

רוח.

כמה עוצמה
כמה רוח.
השמיים מתעטפים בקדושה וקולות התפילה
השופרים מתכוננים
הלבן,שמכיל את כל הצבעים, בולט באופו מיוחד
ויש תחושה של שכינה באויר.
בין אם אוהבים את היום הזה ובין אם פחות,הוא מורגש בכל פינה.
דינים וחתימות,מאזניים וכפות...
ואמן שכולנו נכתב בספר החיים.
למי שצם ולמי שצם רק בין ארוחות
שתהיה גמר חתימה טובה.

סוף היום עכשיו.
אחרי כ"כ הרבה זמן ,נולד או מכה או איך שאני לא אכנה את זה - חשק לכתיבה.
כתיבה על עצמי,ולא על מה שהאהבה החדשה בחיי עושה לי.
כשאתה עם מישהו אתה מתחיל לחשוב בשניים. הזוגיות נמצאת בכל מקום בחיים שלך,הכל פתאום הופך מאחד ויחיד כלפי עצמך,לאחד ויחיד כלפי מערכת הזוגיות שממלאת את חייך.
כמעט שכבר חודשיים אני מאוהבת,הכל מתהווה וצומח,ומזה חודשיים לא הרגשתי צורך להביא את עצמי לתוך סורגי הכלוב.
אבל היום..
היום הג'וק של הכתיבה נעמד לו עם המחושים ומעמיד לי ת'מח .
צריכה לפרק אותי על הרקע השחור אדום.
היום הייתי מאוהבת בעולם. פתאום חזרתי לראות אותו,וחזרתי לראות אותו ממקום זוגי,אבל פה התפנית... ממקום זוגי של האחד והיחיד.שזו אני
(*הערת החופרת:
אני בטוחה שכל מי שקורא לא מבין על מה אני מזיינת את השכל,מחר,שתעבור הסטלה גם אני לא אבין,אז אל תרגישו לא נעים )
היום
הכל היה בחיוך. חיוך שלי עם עצמי
כולם חייכו אליי באופן לא שגרתי...
גם מי שכעס היה נראה לי מחייך.
זה מאותם ימים שגם אם אני הכי עייפה,הכל עובר דרכי,בתוכי,וממני הלאה.אבל הכל..
זה ימים שאני מתמלאת בכוחות מחודשים,
אלו הימים שמגיעים אחרי שהתובנה התיישבה בך אחרי תהליך של הכרות איתה.
אז הבנתי עוד כמה דברים על החיים,והיום,אחרי תהליך כזה או אחר,אני דגם משודרג יותר.
כשאני במהות,כשאני מה שאני ומי שאני באמת,כשאני פועלת מהמצפן שיושב לו בבטן אז העולם מחבק אותי חזק לתוך הלבות שנמצאות עמוק בתוך זרועותיו.

ואולי אני ככה בגלל שהבית שלי נקי סופ סוף...
מרוקו בלהבות.

לילה

הביטו בי במבט מוכר.
הכרתי אותן,ידעתי שהן יתבוננו לתוכי ויאפשרו לי לנשום לרווחה.
לא ידעתי באמת,
הכי ידעתי את האמת.
הוא כבש במהרה כל חלקה שהייתה מגודרת.
היה חושך
לא ראיתי כלום,והאור שבפנים התגבר כמו שמש זורחת.
רציתי אותו עוד לפני שהוא הגיח,
רציתי אותו יותר מאי פעם כשהוא כבר חייך לי.
הוא חשף את כל הריק ומילא את הבדידות בידיים הגדולות שלו.
פיסות של רסיסי עור נגעו לי בנפש,
אח"כ גם בנשמה.
הכל נבנה מהר,
כמו נמלים חרוצות שבונות את קינן לקראת החורף הקר.
ככה הוא עשה לי,בנה לו בית בתוכי בין לילה...
באותו לילה של נחל ,וירח דקיק,וכוכבים כגרגרי החול שנצנצו בשמיים הוא תקע יתדות בתוכי.
את היתד הרציני הוא תקע לילה אחרי.
לא ידעתי. באמת שלא ידעתי שכך זה ייראה.
אם היה לי צל של ספק באלוהות שמתקיימת בעולם,הוא התפוגג באותו ליל קיץ שבו הפטריות מנגנות.
אני עפר לרגליו,הוא כתר לראשי.
הוא חיים שלמים שעושים לי נס בחיים בכל רגע מזערי שחולף.
הוא הנצח
הוא המים
הוא האש
.
לא הפסקתי לרצות
לא נכנעתי להתפשרות
החיכיון עינה אותי
ולא הסתפקתי בלרצות את מה שרק אפשר.

לא הפסקתי לרצות
.
היום
אנ י לא מפסיקה לרצות.
אותו.