מבבלגת לעצמי את השכל

הביטו בי במבט מוכר.
הכרתי אותן,ידעתי שהן יתבוננו לתוכי ויאפשרו לי לנשום לרווחה.
לא ידעתי באמת,
הכי ידעתי את האמת.
הוא כבש במהרה כל חלקה שהייתה מגודרת.
היה חושך
לא ראיתי כלום,והאור שבפנים התגבר כמו שמש זורחת.
רציתי אותו עוד לפני שהוא הגיח,
רציתי אותו יותר מאי פעם כשהוא כבר חייך לי.
הוא חשף את כל הריק ומילא את הבדידות בידיים הגדולות שלו.
פיסות של רסיסי עור נגעו לי בנפש,
אח"כ גם בנשמה.
הכל נבנה מהר,
כמו נמלים חרוצות שבונות את קינן לקראת החורף הקר.
ככה הוא עשה לי,בנה לו בית בתוכי בין לילה...
באותו לילה של נחל ,וירח דקיק,וכוכבים כגרגרי החול שנצנצו בשמיים הוא תקע יתדות בתוכי.
את היתד הרציני הוא תקע לילה אחרי.
לא ידעתי. באמת שלא ידעתי שכך זה ייראה.
אם היה לי צל של ספק באלוהות שמתקיימת בעולם,הוא התפוגג באותו ליל קיץ שבו הפטריות מנגנות.
אני עפר לרגליו,הוא כתר לראשי.
הוא חיים שלמים שעושים לי נס בחיים בכל רגע מזערי שחולף.
הוא הנצח
הוא המים
הוא האש
.
לא הפסקתי לרצות
לא נכנעתי להתפשרות
החיכיון עינה אותי
ולא הסתפקתי בלרצות את מה שרק אפשר.

לא הפסקתי לרצות
.
היום
אנ י לא מפסיקה לרצות.
אותו.