מבבלגת לעצמי את השכל

סוף היום עכשיו.
אחרי כ"כ הרבה זמן ,נולד או מכה או איך שאני לא אכנה את זה - חשק לכתיבה.
כתיבה על עצמי,ולא על מה שהאהבה החדשה בחיי עושה לי.
כשאתה עם מישהו אתה מתחיל לחשוב בשניים. הזוגיות נמצאת בכל מקום בחיים שלך,הכל פתאום הופך מאחד ויחיד כלפי עצמך,לאחד ויחיד כלפי מערכת הזוגיות שממלאת את חייך.
כמעט שכבר חודשיים אני מאוהבת,הכל מתהווה וצומח,ומזה חודשיים לא הרגשתי צורך להביא את עצמי לתוך סורגי הכלוב.
אבל היום..
היום הג'וק של הכתיבה נעמד לו עם המחושים ומעמיד לי ת'מח .
צריכה לפרק אותי על הרקע השחור אדום.
היום הייתי מאוהבת בעולם. פתאום חזרתי לראות אותו,וחזרתי לראות אותו ממקום זוגי,אבל פה התפנית... ממקום זוגי של האחד והיחיד.שזו אני
(*הערת החופרת:
אני בטוחה שכל מי שקורא לא מבין על מה אני מזיינת את השכל,מחר,שתעבור הסטלה גם אני לא אבין,אז אל תרגישו לא נעים )
היום
הכל היה בחיוך. חיוך שלי עם עצמי
כולם חייכו אליי באופן לא שגרתי...
גם מי שכעס היה נראה לי מחייך.
זה מאותם ימים שגם אם אני הכי עייפה,הכל עובר דרכי,בתוכי,וממני הלאה.אבל הכל..
זה ימים שאני מתמלאת בכוחות מחודשים,
אלו הימים שמגיעים אחרי שהתובנה התיישבה בך אחרי תהליך של הכרות איתה.
אז הבנתי עוד כמה דברים על החיים,והיום,אחרי תהליך כזה או אחר,אני דגם משודרג יותר.
כשאני במהות,כשאני מה שאני ומי שאני באמת,כשאני פועלת מהמצפן שיושב לו בבטן אז העולם מחבק אותי חזק לתוך הלבות שנמצאות עמוק בתוך זרועותיו.

ואולי אני ככה בגלל שהבית שלי נקי סופ סוף...
מרוקו בלהבות.

לילה