כן כן...
זה משפט של אמא שלי...
היא גם אמרה שלקירות מפתחים רגש
(ועכשיו כשאני חושבת על זה אולי הייתה לה סטייה בדיונית על קירות??!!)
היום בבוקר התעוררתי עם התחושה הזו...
בימים האחרונים בחרתי לבלות זמן איכות עם עצמי ועם ביתי... בלי להכניס אליו יותר אנשים...מן תקופת מעבר שגורמת להכל להתנקות אל מול מוטיב הזמן
ואני תוהה לעצמי שארבעת הקירות הללו כ"כ מכירים אותי ,מכירים אותי וצופים בי גם כשלא בא להם...
הם בעצם מסתירים אותי מן העולם ובתוכם אני הכי נחשפת,נחשפת מול עצמי...
בחרתי אותם שנה שעברה,צבעתי אותם,דפקתי בהם מסמרים,קישטתי אותם,אפילו ניקיתי מהם קורי עכביש מעצבנים ,הספגתי בהם ניחוחות בשמים, ניחוחות של תבשילי חורף,ומטעמי קיץ,הם ראו אותי לילות שלמים יושבת מול המחשב, ראו אותי בוכה,צוחקת,כואבת,משועממת,זקוקה להם כ"כ ...
להפרדה שלהם,לבטחון שהם נותנים לי.
גם אני מכירה אותם,מכירה את השקט שלהם,מכירה כל נקודה בולטת על גביהם...
ואחרי הכל החלטתי עכשיו לעזוב אותם..., הם עשו את שלהם ....
בשלה לעזוב אותם לקירות חדשים,לריח אחר,לעיצוב אחר,למקום בטחון אחר.
יש לי בית בתוכי עכשיו, ולעיתים (רב הזמן) יש סביבי כל הזמן קירות,חומות,גם כשהן בלתי ניראות....
מעבר ד ירה תמיד סימל עבורי תקופה חדשה,מרעננת, טיפה מפחידה...
ויחד עם זאת אני אדם של שינויים,בשנתיים האחרונות עברתי פעמיים דירה,ולא כי אני לא יציבה,אלא כי עדיין לא מצאתי את הנחלה...
אז כן,בינתיים אין לי התחייבויות כמו משכנתא,או אחריות של ילדים על הראש ....
אז למה לא בעצם??
אני עוברת לקיבוץ אחר, אמנם מרחק של 10 דק' נסיעה, אבל שם אמצא מרחב יותר גדול של קירות,שם יש הרבה אנשים שיוכלו להכניס תנועה לחיי ...
ובינתיים אני מתחילה את תהליך הפרידה מהקירות האהובים של עכשיו ואומרת להם תודה.
לפני 19 שנים. 18 ביולי 2005 בשעה 8:54
