מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי נוטה לשים את עצמי במקום מגשר...
תמיד באמצע,לא אוהבת מריבות,לא אוהבת ויכוחים,רק שזה לא יקרה.
מניין זה הגיע??
כן,כמובן כמו עוד הרבה שריטות-
מהבית.
בתור ילדה,להיות ולצפות מהצד במריבות של אמא ואבא,שלא תמיד נגמרו במילים,אלא הרבה יותר גרוע ,ופשוט לקפוא במקום!
להרגיש שכל העולם מתמוטט לך,שתי הדמויות שהם כל עולמך מחריבים לך את העולם כרגע!
כל יצר ההשרדות שלך בונה חומות ותירוצים ומגננות ,והכל מתעטף בשכבות של פחדים.
עוד מגיל הזכרון הראשון שלי אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שלעולם ובל לעולם!! לא אתן לגבר שיהיה בחיי לקנא לי,לקנא לי באופן שיקח ממני את החופש שלי,את העצמאות שלי,את האינדיבידואל שלי...
כי זה מה שהיה בבית...
זה מה שקרה לאהבת חיי- לאמא.
עם השנים גדלתי....מצאתי את עצמי מקשיבה לאבא על מה שכואב לו, למדתי לשמוע את אמא ולהקשיב לה..
אפילו למדתי להפריד בינהם כשהוא היה נכנס לאטרף,לאמוק עם מבט של רוצח בעיניים.
גיל 16, שיא פריחת נעוריי...,כל החברים שלי יוצאים,מבלים....וכולם יודעים ששרה היא ילדת בית,אבל אף אחד לא ידע ששרה נשארת בבית ע"מ להגן על אמא למקרה שאבא ..... ובנוסף לזה גם לדאוג שאחותה שאז הייתה בת שלוש לא תהיה חשופה למראות הללו (עד כמה שניתן כמובן)
הייתי באמצע!!!
כל הזמן...
ואחרי כל מריבה,אבא על הבירכיים,מתחנן בפניי שאסלח,ויש שיחה משפחתית על כמה צריך לדבר על הדברים ולנסות לתקן,ולגשר,ואני צורחת,מתחננת,בוכה- שיתגרשו,שאין מה לתקן-אבא בבסיס קנאי! ואין,זה לא ישתנה.
אח"כ היה פיצוץ,וכל השנים שטיטאנו מתחת לשטיח יצאו פרצו החוצה...בקיא אחד מסריח.
אמא סיפרה למשפחה שלה.
אני לא אשכח את היום הזה,אחים שלה(כפרה עליהם) באו ממרחק של שעה נסיעה אלינו הביתה,אבא לא ידע שהם בדרך....,כשהם נכנסו הוא היה בשוק.
ממש "הלבינו פניו".
הדרך שלהם חלילה לא הייתה באלימות. כי למרביץ לא באים במכות. באים במילים...ככה הוא הכי ירגיש את הכאב,את הסבל שהוא גרם,את הבושה שלו אל מול עצמו.
ארזנו מזוודה ונסענו למשפחתה של אמא,למשפחתי.
הרגשתי פתאום בטחון,זהו ,התנערתי מאחריות,עכשיו אני לא היחידה שצריכה לדאוג לאמא.,אני לא היחידה שיודעת ....
איזו הקלה..
אבל אז הגיעה גם תחושת הרחמים,על אבא...
שתבינו,הוא לא איזה מטורף שרואים ברחוב ויודעים שהוא מכה את אשתו....
ההפך..
הוא רך כמו מדוזה....
יש לו מבט טוב כזה,וכמו שאמא שלי קוראת לו "הוא הפראייר של העולם"...
הוא חושב שהוא טוב ,ויש בו יכולת נתינה...
אני יודעת שזה בא לו מחוסר בטחון,והרצון לרצות.
כן,הוא הטיפוס הנחמד.
בכל אופן..
מאז שהצפנו את כל החרא החוצה,הוא הפסיק עם המכות. הוא אפילו עבר תהליך שינוי מאוד גדול...
אבל הקנאה עדיין קיימת בו. אותה רכושנות מטורפת כלפי הגוזל שלי-כלפי אמא.
והוא יודע שאין לו אפשרות,ושחסר לו אם הוא רק יעז להעלות סימפטומים נושנים של אותה מחלה ארורה (הקנאה)
אז הם חיים מתים כאלו....
אמא סוחבת משקעים,בתוך תוכה היא לא מוכנה לסלוח ,לא יכולה גם אם היא רוצה....ועדיין האישה החזקה הזו מתמודדת וסופגת וסופגת את הרצון שלה להיות חופשית (למה?? זה כבר סיפור אחר)
והוא....שאוהב אותה כ"כ... כואב ודואב על כך שכבר אין בינהם את אותה אהבה נושנה...
ואני??
אני כמובן ירשתי כמה שריטות מאותם סיטואציות שעיצבו אותי...,הפכו אותי להיות הכי עצמאית,קנאית לחופש שלי בכל רמח איבריי,ולעיתים גם מפחדת לקבל אהבה ....כי לעיתים זה נראה לי חולני...
אז כשאני הולכת לבקר בבית,אני רואה את המוות....שיש שם..
אין בזיק של חיות, הכל מת...והם חיים מתים.
וזה עצוב,עצוב כ"כ לראות את ההורים שלך ככה...
ולדעת שאתה לא יכול לעשות עם זה כלום.
ע צ ו ב .
לפני 19 שנים. 18 ביולי 2005 בשעה 19:09
