יושבת לי כאן בחדר...
הכל חשוך,שומעת את השקט שלי,את הנשימות,את הצפצופים באוזניים מדי פעם,חצי שכובה על הכסא,רגליים מורמות ,ופניי פונות איפה אם לא למסך המחשב??
המוסיקה עולה ברקע כמו גל חשמלי שמדליק מנורה אחר מנורה בגופי,ואני צוללת ....עם המוסיקה,עם הג'וינט שעישנתי לבד -כי לא הייתי מספיק חזקה לעצור את עצמי אחרי הפסקה של חצי שנה כמעט,עם האצבעות של ידיי שקיבלו כשרון זריזות שלא היה מבייש נצחון בתחרות אולימפית למקלידים....
וזה מתחיל לחלחל.....
התחושה הארורה הזו...
שמסיתה לי מסך שהיה מול עיניי ו]תאום מראה לי את האמת האמיתית.
ומה האמת??
שאני.....
רב שעות היום,מתעסקת בפאקינג עולם וירטואלי הזה,ואני חיה אותו יותר מאשר את חיי האמיתיים,ואני רואה איך זה מתחיל לזחול כמו תמנון לתוך כל תחום בחיי....זה מכלה לי את הצרכים בדברים אחרים,כמו להתאמן על התוף שלי,כמו ללמוד יותר למבחנים,כמו סתם לצאת בחוץ.....,ואני פתאום מרגישה צורך לקום ולעמוד על כסא ולומר
"אני שרה,ואני מכורה" מכורה לפאקינג אינטרנט הזה...
הוא מרחיק אותי מלהתמודד,הוא מרחיק אותי מלחיות באמת,כן,אני לומדת דרכו המון,וכן יש מפגשים של מילים בדיאלוגים מטורפים,הפתיחות שבאה בקלות,השלת ההגנה כי לא צריך-יש מסך,אז אני מרשה לעצמי להיות מי שאני באמת....,הקלות הזו שאני עושה כאן- והקלות שבה ניתן להקליק על אנשים "ממש כמו במשחק מחשב" מעוררת בי חלחלה פתאום.
אני כמובן בוחרת להיות כאן,אבל זו כבר לא בחירה חוששני...
חוששני שזו התמכרות....
התמכרות לכתוב קטעים מחייך ולהפוך אותם לתסריט לעיניי אחרים.....-שזו בעצם אחת מהתקשורות הכי חזקות שיש ברשת...כתיבת חיים,חשיפות,כאב,התמודדויות.....
יש בזה ריגוש,יש בזה מן השחרור,יש בזה מן הלמידה על עצמך וחקירת נפשך....
אך.....
פתאום זה מרגיש לי סוחף כמו מערבולות....
אותה שליטה על זמני כאן ,נעלמה....ועוד דווקא באתר שנושאו העיקרי הוא שליטה....אולי דווקא בשל כך....
כן,יודעת שהיו כאן שירבוטי מחשבות,וקפיצות למינהן.....אבל הערב אני בהחלטה...
חייבת להוריד הילוך.....במבוך האינטרנט....
אוהבת.
לפני 19 שנים. 18 ביולי 2005 בשעה 21:34
