מבבלגת לעצמי את השכל

יום של עשייה מילא את האויר בדיבור של הלב
אחרי מקלחת וארוחת ערב-לילה מתיישבת מול הטלוויזיה לאוורר מחשבות ולתת לעיניים להתמקד בכלום.
ישיבה מסולסלת על הכורסא,כל גפה בדיפרנט דיירקשן והשקט מתחבא מאחורי מנורת הלילה שיושבת על הספה.
טלפון...
לא מוכר
מעיר אותי מבריחת המציאות

"מה קורה איתך??"
"וואי,א' בדיוק היום חשבתי עליך.."
באמת ששמחתי לשמוע ממנו,אחרי הכל שמורה לו פינה מיוחדת בתוכי.
"תראי..רציתי לדבר איתך על משהו"(מאלתרת ציטוט,משכתבת את הרעיון הגדול,מילה במילה שמורה בזכרון שאבד)
"על מה???" תוהה לעצמי מה העניין
"אני לא יודע איך תקבלי את זה,ואולי זו תשמע חוצפה" הוא חוזר בקול רישמי משו
"נו דברררר אתה לא יכול למשוך אותי ככה...
"זה עניין די רציני ואני מקווה שלא תכעסי"
פה הלב שלי כבר דוהר..
"ואולי את תרגישי שזו חדירה לפרטיות ..."
"נווו כבר!!!!!!" האויר בשלב הזה כבר מתבלגן לי בריאות
"תראי,מה ז"א את מפסיקה לכתוב בבלוג????? יש אנשים שקוראים אותך"
בשנייה אחת,כאילו מפוח של כדור פורח הפסיק לפעול בתוכי וכל האויר בנסיגה חיובית
מתגלגלת מצחוק,עיניים נפערות לרווחה ועוטפת אותי התרגשות וצורך לחבק את א'.
"יוווו,אתה ממש מרגש אותי!! איזה קטע איתך,"
פתאום נזכרת שיש כמה אנשים שלא שייכים לכלובים שחורים,מכירים את הבלוג שלי ועושים לי הזדכות בעידכונים.
ואני ממשיכה....
"לא תיארתי לעצמי שאתה קורא,זה ממש מפתיע אותי"
"מה ז"א את לא יכולה לעשות את זה. אני מבקש ממך לחזור לכתוב,ככה לפחות אני מתעדכן קצת..."

את המשך השיחה גנזתי...
אבל קטע!
עצם השיכחה בחשיפה גורמת לי להקיא מילים בלי חשבון,וזו הסיבה שיצאתי לפגרה -משהו הפסיק להיות חשוף במידה שמחטאת לי ת'נשמה,משהו היה מאופק וחושב מדי...,
הרצון לכתוב לעצמי הוא הכי טהור,הכי נוקב,הכי אמיתי,הוא התראפיה שלי
והתראפיה הזו היא היא הסיבה שאני כאן. ותו לא.
הוא פשוט הזכיר לי בצורה שניתן להגדיר אותה הפוך על הפוך שאני אוהבת את זה. ואם אחרים נהנים אז זה עוד משהו שעושה טוב,אבל זו לא המטרה העיקרית.
אני כאן כי אני מטהרת את התוך שלי תוך כדי כתיבה חסרת בררנות ובחירת רעיונות.

והוא מיסטר א' מלך שתמיד יודע להראות לי אותי
ולך מיסטר א'-אני אוהבת אותך והפוסט הזה מוקדש לך

תהנה מהנקיונות מחר.