מבבלגת לעצמי את השכל

מילים לא מחפות על הדממה בעיניי
והשקט מדובר יותר מדי בדיאלוג הפנימי
הדרך זרועה ביריעה של כפות רגליים יחפות
והחול משאיר גרגרים של זכרון
יש מפלצות שלא ניתנות לשחיטה
מאמצת אותן לחיקי ומסתבר שהידידות איתן עושה אותי יותר שלווה.
ריקודה קיצבי ומסוחרר,מנקז את הרעלים לתוך הריצפה.
השרירים רועדים במקצב שרשראות קרועות שמפזרות חרוזים במהותי
ככל שאני עושה יותר הזמן מתקדם לאט יותר.
ואת הלבן שמפציע יש לצבוע בשחור
אהבה עצמית זה כבר לא מושג זר

אז מה??
חזרתי???

היום אני היום.