מבבלגת לעצמי את השכל

עוצמות של רגשות תולות את גופי כמו חולצה מכובסת על חבל דק.
אורה של השמש הפנימית מאדה את הצבע.
זה מן יום כזה ששום דבר לא תלוי בי ובכל זאת יש לנקוט בצעד.
הכלה היא מילת המפתח.
פשוט כשאנשים אהובים סביבי נשברים-אני אוספת את שבריהם,חזקה מבחוץ,חתוכה מבפנים.
ערימות זכוכית נאספות במרוכז בגרון ובבית החזה ואין לי מנוס.
במיוחד כשמדובר באמא.

אלוהים........
לבן על גבי שחור
אני מבקשת
תראה לנו אותך.

נ-ס.