מבבלגת לעצמי את השכל

הייתי בעיצומו של חלום מאוד חזק.
חלמתי שאני מצטרפת לכל מיני דמויות מחיי שהתקבצו להן יחדיו לטיול במדבר.
לראשונה מזה הרבה זמן ליבי חזר אל המדבר.
בתקופות האחרונות התחושות שהוא הציף בי היו קשות
עד כדי בחילה.
ואני,אנוכי ילדת מדבר אני. גדלתי בצבעים החומים,גדלתי באותו שקט מופתי,באותן עוצמות של דממה,אך השנים האחרונות לא היו כך. הגוף,הנפש ,הנשמה דחו אותו.
הקיאו אותו, לא רצו.
והנה...
בחלום הוא חלחל אליי חזרה.
כל גובה של הר התכווצץ ישר לתוך הלב שלי ושם הוא עשה הרחבה מחדש. בדיוק כמו שצריך.
אז אני,מצטרפת אל חבורת אנשים מוכרים,מכל מיני קצוות של חיים. בין לבין אני אוספת בגדים מתאימים למסע ,נפטרת מציוד מיותר שהכנסתי לתיק,מתחילה בעצם להשיל מעצמי דברים שאני נוטה להיאחז בהם ללא כל סיבה.
אני והח-בורה שלי עוברים תהליכים,כל אחד בתוכו,כל אחד מחוצה לו, חלקם מנגנים,חלקם שרים,צחוקים בדרך,קור,חום,הליכות,זיעה שנגרת,תגליות וסקופים.
והנה ,משום מקום,בלי לשאול אותי בכלל,בלי רשות (וכאן כמובן שעוסקים ברשויות )ובטח שלא ברשות של רשות הטבע והגנים,חודר רעש לחלומי,רעש לא ברור,רעש סוריאליסטי,רעש לא נעים.
רעש מפלח.
חשבתי שהוא חלק מחלומי.
לא האמנתי שבחלומי על מדבר-נווה המדבר של השקט- יתעורר רעש צורם וחותך שכזה.
אז פקחתי את עיניי (יש לי ברירה?)
כמובן שלא בחיוך-_לכל מי ששואל את עצמו)
וניסיתי לאתר את מקור הרעש,מניין הוא מגיע.
תוך שנייה קפצתי מהמיטה בעצבים וקיללתי על הדרך את כל הקיבוץ כאן.
פתחתי את החלון וראיתי אותו.
צורח בשקט,בוכה בשקט,בלי שאף אחד ישמע.
מרוסק על הרצפה...
גוסס...



עץ.
כן
עץ.
עץ יפייפה,תמיר ירוק... בריא.
מפלחים אותו כאילו אין מחר.
רוצחים אותו.
והאמינו לי,אני לא מתייפיפת...זה הרעש הכי רע שיש
רעש שמשפריץ מיץ של זבל מהנשמה שלך
רעש שאם הוא היה ריח לא היה אפשר לעמוד בזה.
שמעתי את העץ כ"כ חסר אונים.
ולא יכלתי לעשות כלום.
אני יודעת שגם אל לי.(אם כן,השכנה תקפוץ עליי בקארטה)
זה היה עצוב.
זה עדיין עצוב.
זה עצוב.
עדיין הרעש כאן נמשך..
כורתים שנים של צמיחה.
בני אנוש מטומטמים
אטומים.
לא מבינים

והעץ...

כבר לא עץ.

מעכשיו מחכה לו עתיד של גזע זרוק איפשהו,או איזה אוסף חתיכות להסקה...או סתם איזה ארון .

והעולם...

אתם בטח כבר יודעים


שותק


.