מבבלגת לעצמי את השכל

גנבתי את הכותרת לפוסט מאמדורסקי.
"מנועים שקטים" ...דיסק שאיתו אני פותחת את החורף רשמית מהפן המוסיקלי.
כן
יש לי ספרייה שלמה של אלבומים חורפיים
כשהחורף מגיע כל ההשראה שבי פורצת
מתעוררת מתרדמת קייצית..הגשם מעיר אותי,משקה את הנשמה
ככה מפנים,אי שם עמוק מהבטן.
יש לי מנהג שכזה בחורף,לשבת מול המחשב,לסדר לי איזה רקע מוסיקלי ששמלא לי את חלל השקט ואני מתחילה לעוף
מולי יש חלון מרובע,ישן כזה שעל מסגרתו כתוב בטוש שחור "נצר אלוני"....בטח איזה אלוני אחד שנצר מזכרת שנשארה ממנו לבאים אחריו. מה שיוצא ממסגרת החלון הוא נוף של הר ,שבחורף אתם בטח כבר יודעים ,מכסה את עצמו בשטיח ירוק שאט אט הופך לאדום וצהבהב..
מרבדים של סביונים וכלניות. מיישהו החליט שמחלוני יעמדו להם שני עצים איתנים שיסמנו את עצמם ברקע נוף חלוני.
עכשיו אני יושבת,טרנינג חורפי,חולצה כתומה,לא כי התנתקתי,סתם כי זה צבע שאני אוהבת.
המוסיקה לוחשת לי ברקע :"תיצללי בייב,אני איתך,מלטפת את עור התוף שלך"
שני נרות ,כיד המקרה הרקום גם בצבע כתום.
וכוכבים....
ההר כרגע,שני העצים שבחלוני נעלמו עם החושך.
אין כלום עכשיו בחלוני.... יש חושך,יש לי שמיים,שמיים זוהרים. הכל אחד עם החושך,אין הבדלה,אין אמביוולנטיות.
אבל זה רק "על פניו"....
בפנים,בלילה שבתוכי מקיץ לו יום רוחש התרחשויות,האמביוולנטיות חוגגת,אפילו היא בעצמה נהייתה אמביוולנטית.
ואני בהשראה.
אני במילים,אני במחשבות,אני כרגע נטו עם עצמי,חווה את עצמי נטו.
אומרת לכל המחשבות שלי "אהלן,ברוכות הבאות לתודעתי,אני רואה אתכן בבהירות עכשיו,כמו שמש שמגיעה ישר אחרי גשם זלעפות"




*

"בין רכה לרכה"

אתמול,לפני שנרדמתי,צללתי...
ביקרתי בממלכת מחשבותיי
ואז תהיתי לעצמי
על קבלה
על קבלה של אנשים אל ליבך
חשבתי על אנשים שמעצבנים אותי,אנשים שאני שופטת-ובנוסף מבקרת,
ואז שאלתי את עצמי
"למה???"
מה מעצבן אותך בהם?
מה יש בהם שמפעיל אותך...
ואז ירדתי מדרגה מחשבתית,נכנסתי עוד צעד לעובי הקורה ושאלתי את עצמי "מה יש באותה קבוצה של אנשים כאלו בחיי?" "ואולי זה בי?? אולי זה מראה לי את הצד האחר של המראה שקיימת בי בעצם?"
ואז חשבתי על היותנו אנשים
אנחנו יצורים חברתיים
אנחנו לומדים אחד מהשני,אני משתפים אחד את השני,אנחנו יוצרים כל מיני מפגשים,אנחנו שונים וכ"כ דומים,ועם כל אחד
עם כל מפגש מול אדם אחר,אנחנו אחרים,האינטרקציה היא שונה
ובעצם כל איש שמופיע לך בשביל הוא בעצם חלק נוסף מהאישיות הכ"כ רסיסית שלך?
ואולי הכל בעצם משחק,אתה כל הזמן בתפקיד.
אפילו כשאתה לבד אתה בתפקיד
כל פעם אתה פוגש את עצמך בצורה אחרת,ובסופו של יום אתה מתייק את עצמך כל פעם מחדש.
אנחנו משתנים דרך אנשים,מפגשים איתם מלמדים אותנו,אפילו דרך טעויות.
לו היינו כל אחד לבד בעולם הזה,לא היינו מתפתחים ריגשית מנטלית ומן הסתם גם פיסית לעולם.
אז מה העניין בלהרגיש צורך להיות לבד לעיתים??
לקחת פסק זמן?
ואולי לרקום עוד פיסת בד לאריג שלנו שרק נפרש ומתרחב והופך לפוך חורפי ונעים עם השנים...


*


מממממ
הולכת להתכסות.


לילה טוב

חיוך